חסר רכיב

אנדה הראל דגן 11/04/2018 - 18/03/1934

אנדה הראל דגן      11/04/2018 - 18/03/1934
-
18/03/1934-11/01/2018
נולדה בקהיר, מצרים
עלתה ארצה בשנת 1949
נפטרה בקיבוץ חצור


בתם של לאה ואברהם ווהבה
אשתו של משה דגן
אימם של דגנית, אבירם (רמי) וניתאי


קורות חיים:

אנדה נולדה בקהיר בשנת 1934, כאנדרֵה וַוהבָּה – בת רביעית מבין חמשת ילדיהם של אברהם ולאה ווהבה, ואחות לדויד, תִמנע, מרים וברוריה.

אנדה גדלה בבית רב-תרבותי, התחנכה בצרפתית בבית הספר "אליאנס" ודיברה עם אמה בצרפתית ועם אביה בערבית. בילדותה ספגה משתי התרבויות – התרבות המצרית של אביה, והתרבות האירופית של אמה, ילידת טורקיה. בהיותה בת 10 איבדה את אביה, שנפטר לאחר מחלה קשה.

לאחר מות אביה, בהיותה בת 11, הצטרפה אנדה אל כל אחיה לתנועת "השומר-הצעיר" בקהיר, בעקבות פעילותו הציונית של אחיה הבוגר דויד. היא השתייכה לשכבת "בני מדבר", יצאה למחנות קיץ בדיונות על שפת הים, והשתתפה בפעולות.

 

לאחר קום המדינה ירד אחיה למחתרת, וביוזמתו, בגיל 15 הפליגה עם אמה ואחותה הצעירה ברוריה למרסיי. את חג הפסח של 1949 חגגו עם כל הפליטים היהודים בעיר, וחודש לאחר מכן עלו על סיפונה של האוניה "קֵדמָה" והפליגו לנמל חיפה. אנדה נשלחה לחברת נוער בקיבוץ משמר-העמק.

אנדה למדה ועבדה בחברת הנוער, בקרב דוברי צרפתית כמוה, עד גיל 18. היא רצתה בכל מאודה להיות צברית, השקיעה בלימודי השפה העברית והתערתה בקיבוץ.

עם סיום לימודיה במוסד, הצטרפה לאחות הקיבוץ במרפאה, ולמדה ממנה את המקצוע.

היא התגייסה לנח"ל ונשלחה עם בני הגרעין לקיבוץ נירים.

 

בגיל 19, בנירים, נישאה לחבר הקיבוץ, משה גרינברג.

בהיותה בת 20 ילדה אנדה את דגנית, בתה הבכורה, ואחריה נולד אבירם – רמי.

המשפחה חיה בנירים 12 שנים. אנדה עבדה במרפאה כחובשת. למרות שהפכה לאחראית המרפאה, ביקשה לצאת ללמוד הוראה בסמינר הקיבוצים מתוך תשוקתה ליצירה, לתרבות ולעולם הספרותי.

דגנית היתה בת חמש ורמי בן שנה וחצי כשאנדה החלה את לימודיה בסמינר הקיבוצים בתנאי פנימייה. בגיל 27, בשובה לקיבוץ, החלה ללמד את ילדי חברות הנוער בנירים ובכיסופים.

באותם ימים נפרדה מבעלה, ושבה לעבוד במרפאה, בגלל צרכי הקיבוץ.

לאחר שנה, בשנת 1965, הכירה את משה דגן, חבר קיבוץ חצור, יליד פריז. אנדה קשרה את חייה בחייו של משה והצטרפה לקיבוצו עם שני ילדיה.

בהיותה בת 32, בחצור, נולד לאנדה ולמשה בנם ניתאי. הם בנו את ביתם בקיבוץ שאהבו מאז ולתמיד, וחיו בו יחד למעלה מ 50 שנות זוגיות מאושרת.

 

בחצור, אנדה היתה מחנכת ומורה במשך שנים, וכשעבר המוסד ל"צפית", המשיכה ללמד גם שם, ובהמשך שמשה כמורה לעברית באולפן.

בד בבד, תרמה אנדה לחיי הקהילה בקיבוץ, בין היתר, בריכוז ועדת תרבות, ובמסגרת זו העמידה את פסטיבל הזמר החצורי הראשון.

 

אנדה, שהחלה לפרסם משיריה עוד בנירים, הוציאה לאור בשנת 1972 את ספר שיריה הראשון "ימים רבים".

בשנת 1974 יצא לאור ספר שיריה השני "אברהם היה", אותו הקדישה לאביה.

באותה השנה יצאה המשפחה לשליחות בפריז מטעם "השומר הצעיר", ושבה ארצה בשנת 1976.

לאחר חתימת הסכם השלום עם מצרים, נסעה אנדה לעיר הולדתה – קהיר. עם שובה ב  1981 פרסמה את ספר שיריה השלישי – "פואמה קהירית".

בשירתה כתבה על אובדן, קשיים, שכול וגעגוע, על אהבת הארץ, הטבע והאדם.

בספר אישי ואינטימי מאוד, שיצא לאור ב 1986, כתבה על זוגיות. לספר זה, שהוא ספר שיריה הרביעי והאחרון קראה "מנשר".

עם השנים עזבה את ההוראה ועברה לעבוד בספרייה הפדגוגית למורים. אנדה נהנתה מעבודתה, המשיכה ללמד, ככל יכולתה, לייעץ למורים וכמובן – לכתוב וליצור.

 

ב 18 במרץ השנה מלאו לאנדה 84 שנות חיים. סביב שולחן ליל הסדר האחרון חגגה היא בחיק משפחתה משה, ילדיה ונכדיה.

 

יהי זכרה ברוך!

חסר רכיב