חסר רכיב

עדה חלמיש 25.12.1919- 8.3.2000

עדה חלמיש 25.12.1919- 8.3.2000
תאריך לידה: 25/12/1919
תאריך פטירה: 8/3/2000
נולדה בקייב, רוסיה 25.12.1919
עלתה ארצה בשנת 1925
נפטרה בקבוץ חצור, ישראל 8.3.2000


אשתו של ברמה
אמן של איה, זיוה וגליה
קורות חיים:
עדה נולדה בסוף שנת 1919 בקייב אשר באוקראינה.
בשנת 1925, בהיותה בת חמש, הגיעה עם הוריה ובני ביתם ליפו, ומשם לתל-אביב.
בגן הילדים בילתה עדה רק כמה שבועות ומיד "קפצה" לסוף כתה א'. אחרי חודשיים כבר השיגה את כל ילדי הכיתה. לכל שלב בחייה הגיעה עדה צעירה וקטנת גוף. למרות זאת, הצליחה להתקדם יפה בלימודיה. כבר בבית הספר היסודי הבחין המורה-מחנך של עדה בכשרונותיה והטיל עליה לעזור לתלמיד שהתקשה בלימודיו – אות לבאות…
לאחר שעדה הצטרפה לשומר הצעיר ולפני שסיימה את הגימנסיה, המליצו הוריה והמורה שלה להשתלם בהוראה, אך עדה סירבה והחליטה לעבור לנהלל, לבית הספר החקלאי לצעירות של חנה מייזל. עדה היתה לרפתנית, וכשהמדריכה שלה נסעה לחופשה, כל עול הרפת הגדולה הוטל על כתפיה הקטנות.
בסוף שנת 1937 הצטרפה עדה לקיבוץ ארצישראלי ג' בראשון לציון. היא החלה לעבוד בהנהלת החשבונות, ולטפל בפרה היחידה של הקיבוץ שהציצה עליה מבעד לחלון המזכירות… אחר כך עבדה במכבסה וחילקה את הכבסים ללקוחות ברחבי ראשון על הכרכרה הרתומה ל"שמעונה".
בשנת 1941 הקמנו את משפחתנו.
בתקופה זו מילאה עדה תפקידים שונים בקיבוץ – היתה חברת ועדת הבריאות, סדרנית עבודה וניהלה את המטבח. היתה זו תקופה קשה בזמן מלחמת העולם השנייה, והמצב הכלכלי בארץ, ובמיוחד בקיבוץ, היה בשפל המדרגה. עדה השכילה לנצל את האמצעים הדלים של הקיבוץ ולספק ארוחות משביעות לחבריו.
בתקופת "גבולות", ב- 1944, נולדה בתנו הראשונה, איה.
עדה היתה אמא מסורה ודואגת, ולא תמיד הסכימה עם נוהגי החינוך והטיפול בילדים, שברבות הימים, אכן השתנו.
תקופה קצרה לאחר שנולדה בתנו, איה, נשלחה עדה ל"גבולות" לנהל את המטבח.
עברנו ל"תל-אריח" – חצור. עד עדה הוטל לנהל את מטבח הילדים.
החלה מלחמת העצמאות. בגלל הריונה וקשיי התחבורה, עברה עדה למחנה הישן שלנו בראשון לציון.
תוך מלחמת העצמאות, ב- 29 למאי 1948, הגיע הטור המצרי לאשדוד. איה פונתה עם כל ילדינו לחולון. בעוד עדה ב"פינוי" ואנו שרויים בחפירות ההגנה ומופגזים על ידי הטור המצרי מאשדוד, הודיעו לי בעמדת "הרפת" כי נולדה לנו בתנו השנייה, זיוה.
ב- 1956 נולדה בתנו השלישית – גליה.
לאחר שעדה עבדה בריכוז הקומונה ובהנהלת החשבונות, הוצע לה להגיש עזרה לימודית לאחת מבנות הקיבוץ. עם הצלחתה במשימה זו, עברה עדה השתלמויות בסמינר הקיבוצים ובאוניברסיטת תל-אביב ב"חינוך מיוחד". בתפקיד זה זכתה עדה להערכה רבה מכל הנוגעים במקצוע, ובעיקר מהילדים שבהם היא טיפלה. אחר מתלמידיה אמר עם התבגרו: "עדה הצילה אותי וגרמה לי להצליח ולהגיע למה שאני כיום"! נערה אחרת היתה מכריזה: "לא איכפת לי שלא אוהבים אותי, העיקר שעדה אוהבת אותי"…
עם הזמן נולדו לנו שישה נכדים ושני נינים להם היתה עדה סבתא מסורה, אוהבת ואהובה.
מצב הבריאות של עדה התדרדר. עם כל הסיפוק מעשרים ושלוש שנות עבודתה בתור מורה ל"חינוך מיוחד" לילדי הקיבוץ היא נאלצה לנטוש ולעבור לעבודה בקומונה.
בסוף שנת 1994 התגלתה אצל עדה המחלה האיומה ביותר, מחלת האלצהיימר. אבד לנו הקשר המילולי אתה. אבדה לנו עדה. רק נצנוץ עיניה הבורקות העיד על שביב הכרתה וכמיהתה...

ברמה
חסר רכיב