חסר רכיב

אלה הררי 10.12.1917 - 3.5.1984

אלה הררי 10.12.1917 - 3.5.1984
תאריך לידה: 10/12/1917
תאריך פטירה: 3/7/1994
נולדה בטומשוב, פולין 10.12.1917
עלתה ארצה ב 11.1934
נפטרה בקבוץ חצור, ישראל 3.5.1984

בתם של בתיה ומיכה לרר
אשתו של אפרים
אמם של מיכה, אסנת ונירית


קורות חיים:
טומשוב, עיירה מוקפת יערות, שדות ופרחי בר – אל תוך נוף מרהיב זה נולדה אלה ובו גדלה בבית אמיד, משכיל וציוני . האבף סוחר יערות, לוקח את בתו, בת הזקונים, למסעות ביערות. רישומה של ילדות זו לא מש מהוויתה עד יומה האחרון.
בעודה נערה בת 16, עלתה בגפה ארצה ובאה לגבעת השלושה אל אחותה. מיד נקלעה לסבך של בעיות טרגיות; אחותה שמה קץ לחייה, ואלה הפכה לאם לבת אחותה.
עוד באותה שנה מגיעה אלה לנהלל. "..היתה זו נערה בהירת מבט ושותקת, שתיקה שאינה תואמת את דמותה. רק לאחר שקשרנו קשר תנועתי ידענו את סוד השתיקה, שתיקת האסון שקרה" כדברי עליזה. "ואחר כך פעילות תנועתית וחברתית, מלאת עשייה, שירה וצחוק".
עם חברותיה מצטרפת אלה לקיבות א,י ג'. חיים של תוכן, לבטים וחיפוש דרכים היו לאלה; הרבה ציפיות אישיות, חברתיות – "עולם של מחר", שוויון וצדק. האם התגשמו? בשנותיה האחרונות כירסמו בה ספקות רבים…
אלה הקימה את הכוורות הראשונות, חילקה כביסה של מכבסת החוץ על גבי עגלת חמור, עבדה בבסיס הבריטי בבית נבאלה והיתה לפעילה הראשונה של ה"ארגון המשותף".
שקדה על לימוד השפה הערבית.
אחר כך באו ימי בית-גן עם הקומזיצים והרחצה הלילית בכנרת. בשנת 1942 יוצאת אלה לכפר הנוער בן שמן לשמש מחנכת לקבוצת ילדי מצוקה. גולת הכותרת ב"ימי בראשית" שלה היא גבולות, המצפה הראשון בנגב, שם שהתה מעל לשנה וחצי. בשנת 1946 כתבה אלה: "באיזה הרגשה טובה חיינו במצפה, דווקא כאשר יצאנו יום-יום, השכם בבוקר, בסופות ובקור, לזרוע ולנטוע…"
על אלה הוטל להיות המטפלת של קבוצת הפעוטות הראשונה קבוצת "חרמש". בעת ההיא נקשרנו בקשרי ידידות, הקמנו משפחה ובנינו את ביתנו בסוכה בצמרת עצי הברושים.
בתחילת שנת 1947 באה אלה לאנגליה לא כ"אשת שליח" אלא בזכות עצמה: שליחה להכשרת התועה בעיירה האנגלית בדפורד. התנאים הקשים שלאחר המלחמה ומרחק של יום נסיעה ממקום שליחותי, לא גרעו ממסירותה למשימה אשר הציבה לעצמה: העלאת עולים ארצה, לקיבוץ. עדות לכך הם החברים הרבים ממייסדי קיבוץ "יסעור".
היא חזרה הביתה לחצור קרועת התעלות והבונקרים. עבודות זמניות – מחסנאי מטבח בחדר האוכל שעל התל, בישול, מחסן בגדים. נולד הבן הראשון – מיכה; אחר כך אסנת ויותר מאוחר נירית.
כמטפלת של קבוצת "אילה" החלה אלה תקופה בת 20 שנה בחינוך; לא כחלום, לא כשאיפה, רק באקראי… חמש שנות עבוד עם "אילה". האיילות יצאו לצבא והיא התחלה לטפל בקבוצת "דגן" – מטפלת, מקשיבה ומבינה: "קצת אם – יותר אחות", כתבו לה החניכים.
כאשר החליט הקיבוץ להעביר את הבנים למוסד האזורי בכפר מנחם, נרתמה אלה לאתגר, הפעם כמרכזת הועדה הפדגוגית וכעובדת ב "חינוך המיוחד" – תרומתה הייחודית למוסד "צפית". היא זכתה במלגה ציבורית מיוחד והתקבלה ללימודי פסיכולוגיה ותורת המבחנים באוניברסיטות תל אביב ובר אילן. בשנת 1979 פרשה מהחינוך בלב קל, כמי שנתן את הכל מעצמו וכבר נבחרה כרכזת ועדת בריאות, תפקיד שתבע ממנה כוחות נפש רבים. אחר כך רכזת ועדת חברה ובסוף ועדת השתלמות…
ובכל העיתים שיזרה זרי פרחים.
מימי ילדותה רנו בה יערות.. פרחים.. שירים.. שירה.. חודשים ספורים לפני פטירתה, בטיול לארה"ב וקנדה, ביערות הגשם בנופי העד, בשלגי ההרים הצחורים, בכרי הפרחים האין- סופיים. נסגר המעגל. חזרה אל מראות הילדות, ימי אושר מרטיטים.. ואחרונים.

בבי
חסר רכיב