חסר רכיב

נורית רוסיאנסקי 29.9.1945 - 15.6.1998

נורית רוסיאנסקי 29.9.1945 - 15.6.1998
תאריך לידה: 29/9/1945
תאריך פטירה: 15/6/1998
נולדה בקבוץ חצור, ישראל 29.9.1945
נפטרה בקבוץ חצור, ישראל 15.6.1998


בתם של חנה ויוסף נדיל
אשתו של אלכס
אמם של תומר, יוגב, מיה ואיל



קורות חיים:
נולדה בארה"ב וגדלה בחצור.
כאשר נפגשתי עם הגרעין האמריקאי כדי לצלם תוכנית על עלייתם לארץ, נחרת בזיכרוני הסיפור של חנה על נורית, בת 9 חודשים, מתרוצצת על סיפון האניה, מגיעה לכל פינה ונהנית מאהבתם וטיפולם של כל חברי הגרעין.
בקבוצת "שיבולים" שגם היא, כמו יתר הקבוצות, קלטה ילדי חוץ, פגשה נורית את אלכס ומאז נקשרו חייהם יחדיו. אחרי הצבא התחתנו והקימו משפחה לתפארת.
נורית תמיד אהבה לשחות, ובתור נערה השתתפה בתחרויות. עיסוק זה ליווה אותה עד השנה האחרונה, גם אחרי הניתוחים הקשים בעמוד השדרה. ללכת כבר לא יכלה, אבל מדי יום עלתה יחד עם אמירה לבריכה, להנות מהשחייה ומחופש התנועה.
אף פעם לא פחדה מעבודה קשה. למעשה, כל עבודה שעשתה היה הדבר החשוב ביותר, נעשה בחריצות, קפדנות והשקעת כל האנרגיות החיוביות. וכך גם כל יתר הדברים שלקחה על עצמה, ובעיקר – בגידול ילדיה וטיפוח המשפחה.
נורית היתה בין מקימי ענף הורדים, ודרך המטבח הגיעה לעבוד בחצור לטף. קורס תדמיתנות ב"שנקר" הקפיץ אותה לעמדה של מעצבת וגוזרת.
לנורית היה יחס מיוחד לאמנות ולציור. היא מאוד אהבה לצייר ובקטע הזה, בעצם, נפגשות דרכנו.
מדי בוקר חיכתה לי נורית בכיליון-עיניים כדי שאגיע לבית-ההחלמה להגיש לה עבודות יד מעניינות, ללמד אותה משהו חדש, משהו צבעוני, יפה, ושהתוצאות תהיינה מהירות – כי ידעה שהרבה זמן אין לה.
נורית עשתה באהבה מתנות לכל החברות, לכל המשפחה, לכל מי שטיפל בה ולעיתים, אי אפשר היה לעמוד בקצב שלה.
הכי שימח אותה כאשר הבאתי לה איזו עבודת יד מחצור לטף, וכשכבר לא יכלה לשבת, עשתה אותה בשכיבה.
נורית! יש עוד כמה עבודות שלא סיימת...
גם בחצור לטף, כאשר עבדנו יחד ראיתי את סבלה ושדלתי אותה ללכת הביתה. היה אומרת לי: "תראי, לשכב אני לא יכולה, לשבת אני לא יכולה, אז מה אעשה בבית, כאן לפחות אני עובדת".
כל יום ישבנו מספר דקות, כאשר כף ידה בידי. לפעמים דיברנו על הבנים שלנו – כמה שהם חברים טובים – כמו אחרים. לפעמים על ההורים שיושבים באותו בית החלמה ורואים בשקט את הסבל הנוראי שלך, עד שחנה כבר לא עמדה בזה… ולפעמים סתם שתקנו וידענו כל אחת על מה השנייה חושבת.
כל פעם כשראיתי את אמירה אצלך אמרתי לעצמי הלוואי והיתה לי אחות כזאת. ואת ידעת להעריך זאת. ידעת להעריך את כל המטפלים בך, את מלכה, את מירי, את נעמה, את שלמה, את האחיות ובעצם את כולם.
אומרים בשקט "המחלה הזאת", שלא נדע טפו… טפו… טפו… "טאץ ווד".. אבל המחלה הזאת לא שומעת ולא מוותרת. בעצם קצת אחרי שאיל נולד נפגשתם ואת מאושרת עם הבן החמוד שלך והמשפחה המורחבת. ומאז היא משתרשת אצלך, שולחת זרועות ובאכזריות מושכת אותך למקום אחר. והיא ניצחה – המחלה האיומה הזאת.
חנה לא עמדה בזה, אבל יוסף נשאר כואב.
לאלכס אבדה אשה שכל כך אהב אותה וטיפל בה לאורך זמן.
אמירה ועטר נשארו בלי אחות ותומר, יוגב, מיה ואייל בלי אמא.
אבל יש לכם זה את זה ואת כולנו ונורית תשמור עליכם מלמעלה ותמיד תשאר בזיכרון.
כולנו כואבים אתכם.

אורית
חסר רכיב