כתב: יעקב נחתומי
קיבוץ חצור - ראשית הדרך
צעדים ראשונים
קבוץ חצור נוסד בשנת 1936. בשנה הראשונה ישב הגרעין במשמר העמק. בשנת 1937 עבר הגרעין לראשון לציון.
בחצר, במרכז המושבה, במקום שהיה קיבוץ עין הקורא שהתיישב בשער הגולן, היו ארבעה בתים, הוקמו עוד עשרה אוהלים וסוכות מענפי אקליפטוס, ואלו היו מקומות המגורים של החברים.
מייסדי הקיבוץ היו 80 בוגרי השכבה השלישית של תנועת השומר הצעיר בישראל - אחרי השכבות הראשונה והשנייה שהקימו את ניר דוד ואיילון - ולכן, בשנים הראשונות נקרא הקיבוץ "קיבוץ ארץ ישראל ג'".
אל קבוצת הישראלים בוגרי השוה"צ הצטרפו עוד שלוש קבוצות: בשנת 1941 הצטרפה לקיבוץ קבוצה מבוגרי תנועת השוה"צ בבולגריה. בשנים 1945-1946 הצטרפה לקבוץ קבוצה מבוגרי השוה"צ בארה"ב וקנדה. באמצע שנות החמישים הצטרפה לקיבוץ קבוצה מבוגרי השוה"צ בצרפת ושוויץ. מארבע קבוצות אלו הורכב הגרעין הקשה של אוכלוסיית הקיבוץ.

הקיום הכלכלי
בתחילה היו החברים פועלים שכירים בפרדסים ובתי החרושת ועסקו בעגלונות במושבה ואצל סולל בונה. במושבה (בראשון) היה חוסר עבודה גדול, ולהרבה חברים לא הייתה תמיד עבודה. לאחר תקופה קצרה הוקמו נגרייה ומכבסה. החברות היו נוסעות עם חמור ועגלה ואוספות בבתים של ראשון בגדים לכביסה תמורת תשלום. החיים בתנאים הכלכליים האלו היו די קשים, אך ההרגשה של בצוע חזון הקמת הקיבוץ יצרה אווירה נוחה ובהרבה ערבים
היו מתקיימים בחדר האוכל ריקודי הורה ודבקה.

חלק מהחברים עסק בפעילות פוליטית בתוך ציבור הפועלים במושבה. הם היו משתתפים בהפגנות ובמשמרות של מועצת הפועלים במאבק נגד האיכרים על עבודה עברית.

חלום ההתישבות
כנוער ישראלי היה לכולנו חלום של התישבות בגליל, במקום חלוצי ביותר. הציעו לנו פעם לעבור למקום בו יושב כיום קיבוץ רמת השופט, אבל שיחת הקיבוץ החליטה שהמקום לא מספיק חלוצי ולא הסכמנו לעבור לשם.
לראש העמוד
מצפה גבולות
בתחילת שנות ה - 40 האנגלים החליטו שאסור ליהודים להיכנס לנגב. הסוכנות היהודית החליטה לפעול כנגד חוק זה וכך הוחלט להקים יישוב בנגב. בשלב ראשון מצפה גבולות. מוסדות הקיבוץ הארצי באו לשכנע אותנו שכנוער ישראלי המכיר את הערבים ואף רבים מחבריו מדברים ערבית עלינו לקחת את התפקיד של הקמת המצפה הראשון. קשה היה לוותר על חלום הגליל, אך לאחר וויכוח גדול הוחלט לקבל על עצמנו את המשימה. ב 13 למאי 1943, בשעה 12:00 בלילה, עלינו שלושה עשר בחורים על המשאית עם הטרקטור והטנדר. כל הקיבוץ ליווה אותנו בהתרגשות ודאגה כי לא ידענו אם למחרת בערב נשב בבית הסוהר בעזה, או בביתנו החדש במצפה שנקים.
יצאנו לדרך. בשעה 10:00 בבוקר הגענו לגבעה ועשאל צוקרמן - איש הקרן הקיימת שליווה אותנו עצר אותנו והודיע שעל גבעה זו תוקם הנקודה. הורדנו את האוהלים והטרקטור והקמנו על הגבעה ארבעה אוהלים שהיו אתנו. התחלנו לגדר את הגבעה.
הרגשת שמחה היתה בלב, אך יחד עם זה חששנו שמא תגיע המשטרה האנגלית. בשעה14:00 ראינו פתאום מרחוק שלושה שוטרים אנגליים דוהרים אלינו על סוסיהם. הלבבות התחילו לדפוק. האנגלים הגיעו ושאלו מה אנחנו עושים כאן. הם אמרו שאסור לנו להיות במקום. אמרנו שאנחנו עובדים של הקרן הקיימת, ובאנו לחרוש את הקרקעות של הקרן- הקיימת. לאחר שיחה ארוכה הם השתכנעו ועזבו את המקום. אנחנו קפצנו משמחה. נצחנו! הקמנו את היישוב הראשון בנגב! את מצפה גבולות.
כעבור מספר שבועות הוקמו גם מצפה רביבים ומצפה בית אשל. לקק"ל היו באזור כ - 5000 דונם קרקע של חלקות המפוזרות בין אדמות הערבים מרפיח במערב ועד חלסה במזרח. התחלנו לעבד את השטחים האלו. בשלב מאוחר יותר הוקמו על שטחים אלו הקיבוצים נירים, מגן, ניר יצחק, ניר עוז, אורים וצאלים.
בשנה השנייה לשהותנו בגבולות הגענו ליבולים טובים. שתלנו מטע אפרסקים, זרענו ירקות שנתנו יבולים יפים. הוכחנו שאדמת הנגב אדמת חיים היא.
בשנה השלישית הכנו תוכנית משק והגשנו אותה למוסדות בתביעה כפולה: א) להניח קוו מים מניר-עם ב) להתחיל לבנות את היישוב ולהעביר את הקיבוץ וילדיו. כאן נחלנו אכזבה קשה. אנשי המוסדות - ספיר, הרצפלד, וויץ אמרו לנו שעניין ההתיישבות בנגב הוא נושא לעוד 20- 30 שנה. עלינו היה לעבור למקום אחר כדי שאנשי קיבוץ צעיר אחר יחליפו אותנו לכמה שנים וכן הלאה. כל הוויכוחים והלחצים שלנו לא עזרו והחלטה סופית שהתקבלה אמרה שנמסור את המצפה לקיבוץ נירים ונעבור למקום התיישבות אחר. מסרנו את המצפה.
ב 29 ליוני 1946 הושיבו האנגלים בבית הסוהר בלטרון את רוב מנהיגי היישוב היהודי. שם, בבית הסוהר, קיבלו המנהיגים מרץ והחליטו להקים 11 נקודות התיישבות בנגב ולהעביר קו מים מניר-עם לנגב.
לאתר של מצפה גבולות
לראש העמוד
התיישבות קיבוץ ג' בחצור
מצב ההתיישבות בשנות הארבעים היה קשה מאד. 10 קיבוצים חיכו לקבל מקום להתיישב, בעוד למוסדות היו רק שני מקומות שיכלו לבא בחשבון להתיישבות:
1. יסור (חצור). לקק"ל היו כאן כ 1600 דונם קרקע. שטח אחד בגודל 450 דונם עליו עומד כיום הקיבוץ. יתרת הקרקע היו חלקות של 100-200 דונם מפוזרות בין אדמות הכפריים הערבים שישבו מסביב.
2. עמק החולה. שם היה לקק"ל שטח של כ 1800 דונם ורובו עדיין לא היה מוגדר בין חלקות הערבים.
שני המקומות האלו הובטחו ע"י קפלן והרצפלד לקיבוצים אחרים. קיבוץ ג' היה הוותיק מבין הקיבוצים ואם הייתה מתקבלת החלטה פורמלית על עזיבת גבולות, הייתה לנו זכות ראשונים על אחד משני המקומות הנ"ל. משום כך קפלן והרצפלד דחו החלטה פורמלית על עזיבתנו את גבולות, עד שתאושר פורמלית מסירת שני מקומות היישוב האפשריים לקיבוצים האחרים.
למזלנו, יוסף וויץ היה ידיד שלנו בגבולות, והוא מנע החלטה על התיישבות ביסור ועמק החולה לפני ההחלטה על גבולות. וייץ הצליח בלחציו ובסוכנות הוחלט שאנחנו עוזבים את גבולות ועוברים להתיישבות בשטח הקרקע ביסור.
בערב 10 ביוני 1946 בשעה 11:00 בלילה קיבלתי טלפון מיוסף וייץ והוא אמר: "יעקוב, אתם ליסור ויסור לכם לנצח"
עכשיו התחילה צרה חדשה. כמה שבועות לפני כן האצ"ל שרפו כמה אווירונים במחנה האנגלים ליד מקום ההתיישבות המיועדת. ההגנה חששה מהתנגשויות עם האנגלים ולא הסכימה בשום אופן לתת לנו אישור לעלות על הגבעה. אנחנו לא היינו מוכנים לחכות.
קבוצה של 15 חברים וחברות יצאה והשתכנה בבניין בית- האריזה בפרדס שנרכש ע"י הקק"ל.
עברו כמה שבועות, ההגנה המשיכה להתנגד לעלייה על הקרקע. הלכתי לגולדה מאיר בוועד הפועל של ההסתדרות. ספרתי לה על הבעיות שלנו כקבוץ בתוך מושבה כבר עשר שנים, 70 ילדים וכו'. בסיום השיחה גולדה אמרה לי: "יונגרמן נעמד די פקלך אין גייט אריף" (עלם צעיר, קחו את החבילות ועלו).
באותו שבוע קבלנו את אשור ההגנה לעלות לגבעה.
ביום 17 ליוני 1946 עלינו לגבעה.
הקמנו על הגבעה ארבעה אוהלים והתחלנו להקים צריף לחדר אוכל ועוד צריף בן ארבעה חדרים למגורים. בלילות הראשונים האנגלים הקימו במחנה שלושה פרוז'קטורים ענקיים שהאירו את כל שטח הגבעה במשך כל הלילה. התחלנו לקשור קשרים עם מפקדי המחנה.
הם ביקרו במקום, נוכחו שאנחנו לא טרוריסטים ונוצרו יחסים תקינים איתם.
יחד עם הסוכנות והמחלקה הטכנית הכנו תוכנית בניין לנקודה, וביום 4 ינואר 1947 הנחנו את אבן הפינה לארבעה בתים ראשונים, סה"כ 16 חדרים, בניין בית התינוקות. שישה חודשים לאחר מכן, ביום 2 יוני 1947 נכנסו חברים לגור בבתים החדשים.
היינו בלחץ להעביר את כל הקבוץ והילדים. אך הייתה בעיית מגורים ולכן החלטנו להעביר מראשון לציון לחצור את כל הצריפים והצריפונים למרות שחלקם היו כבר רקובים. תקנו אותם והעברנו לחצור. פעולה זו נתנה לנו 60 חדרי מגורים נוספים. כך, בחודש נובמבר 1947 הועברו כל חברי הקיבוץ וילדיו לחצור. עדיין חסרו מקומות מגורים וחברים הקימו חדרים מחבילות קש, או סוכות מענפי אקליפטוס. הספקנו לגמור בניית 4 בתי ילדים.
ביום העלייה לחצור מנתה האוכלוסיה סה"כ 352 איש מהם:
חברים ומעומדים 162
הורים וזמניים 18
ילדי קיבוץ 91
חברות נוער 81

בעיית המים
בהתחלה לא היו לנו מים בחצור. הייתה באר מים בפרדס, מרחק 2 ק"מ מחצר המגורים. החלטנו יחד עם הסוכנות להניח קוו מים מהבאר בפרדס ובמקביל לבנות מגדל מים בראש הגבעה. בחצר היה אמנם קדוח עם משאבה, אך לא היה מנוע חשמלי של 50 כ"ס להפעלת המשאבה. בימים ההם היה קשה להשיג בארץ מנוע כזה. בסוכנות אמרו שאין להם ואין מה לעשות. יום אחד נסעתי למחסנים של הסוכנות ליד סרפנד. הסתובבתי כמה שעות במחסנים ופתאום גיליתי בפינת אחד המחסנים מנוע חשמלי חדש בן 50 כ"ס. לאחר וויכוחים קבלנו את המנוע מהסוכנות. הרכבנו אותו על המשאבה בחצר והיה לנו מכון מים שנתן 150 קוב מים לשעה....

ענפי המשק
התחלנו לעבוד בשדות ובפיתוח ענפים. היו לנו 1600 דונם קרקע. פרדס 120 דונם, רפת חלב 70 פרות, עדר צאן 270 ראש, לול תרגולות 1040 ראש, מפעל תעשייה אמן מתכת ליציקות מפליז ואלומיניום, נגרייה לייצור רהיטים לבתי קולנוע ובתי ספר, שביט מפעל לייצור מכשירים אלקטרוניים.
לראש העמוד
המאורעות ומלחמת השחרור
שנה לאחר שעלינו לקרקע בחצור התחילו המאורעות. כנופיות של ערבים היו תוקפים יישובים יהודיים ויורים בדרכים על אוטובוסים ומכוניות של יהודים. אנחנו כיסינו את
הטנדר בשריון מתכת מכל הצדדים ורק עם המשוריין הזה היינו נוסעים מחוץ לקבוץ. מסביבנו היו ארבעה כפרים ערבים. רוב הקרקעות שלנו היו חלקות של 100-200 דונם בין הקרקעות הערבים ונאלצנו לנקוט אמצעי שמירה לעובדים בשדה. באותם המאורעות נהרגו שני חברי קיבוץ; בירו ובני רוזנברג. הם נהרגו בדרך לעבודה בתל-אביב.

ביום 15 מרץ 1948 האנגלים עזבו את מחנה חצור.
ביום 15 למאי 1948 פלשו מצריים ויתר ארצות ערב לישראל וצה"ל עמד במלחמה מולם. המופתי הציע לתושבים הערבים סביבנו לעזוב את הכפרים בכדי שצבאות ערב יוכלו ביתר קלות להלחם ולהשמיד את היישובים היהודיים. הם הבטיחו להם שכעבור שבוע שבועיים
יוכלו לחזור לכפריהם. כל תושבי ארבעת הכפרים שהיו סביבנו עזבו אותם ולא חזרו עד היום.
ביום שבת 29 למאי 1948, לפנות ערב, ראינו פתאום 2 אווירונים זורקים פצצות מערבית לחצור. מלמטה נורו מאות יריות על האווירונים ואחד מהם הופל. נכנסנו למתח והתקשרנו להגנה. נמסר לנו שטור מצרי של טנקים ומשוריינים הגיע בכביש עד גשר עד הלום. הפצצת האווירונים עצרה את התקדמותם לכוון תל אביב. הם חשבו שלישראל יש הרבה אווירונים
מפציצים. למעשה היו לישראל שני אווירונים שהגיעו באותו בוקר מצ'כיה...
נוכחות טור הטנקים והמשורינים המצריים בקרבתנו הכניסה אותנו למתח. חשבנו שהם בוודאי יפציצו אותנו. התחלנו כל הלילה לחפור תעלות בשביל להסתתר בהן. שלחנו חברים לחפש מקום להעביר את הילדים והם מצאו בית ספר בחולון שהסכים לאכסן את הילדים.
ארזנו הכל ובשעה 7:00 בבוקר משאית עמוסה ילדים עזבה את חצר הקיבוץ לכוון חולון. בשעה 7:30 התפוצץ פגז במרכז הקבוץ שהיה הפתיחה להפצצה מצרית עלינו. הסתתרנו במקלטים ובתעלות שחפרנו בלילה. מההפגזה לא היו נזקים רצינים, נפגע רק צריף אחד וכמה רסיסים חדרו לקירות הבתים.
החלטנו לפנות את הפרות ולהעבירן לחצר אחד האיכרים בגדרה.

באזור התנהלו קרבות קשים. המצרים תקפו את הישובים. כל היישובים הצליחו להגן על ישובם, אך ניצנים נכבשה וחבריה נלקחו בשבי. בגלל הקרבות הקשים צהל הגיע לחצור וגייס את כל הבחורים להגנה על משלט משטרת נגבה. למרות ההפגזות נשארו בחצור רק 3 חברים ו25 חברות.
באחת מהתקפות המצרים על המשלט בו היינו, נהרג חברנו חיים ג'יברו.
בסוף אוקטובר, לאחר התקפות צה"ל על הטור המיצרי, הוא נסוג וחצור השתחררה מהפגזות.
ב 10 לאוקטובר 1948, לאחר חמישה חודשים, חזרו ילדי הקיבוץ מחולון לחצור.
ב 24 לפברואר 1948 נחתם חוזה שביתת הנשק עם המצרים והמלחמה הסתיימה.
הקבוץ התחיל להתארגן שוב לחיים סדירים. המשכנו בבניית בתי ילדים ובתי מגורים חברים.
הערבים לא חזרו לכפריהם וכמו כל קיבוצי הדרום והנגב התחלנו לקצור את השדות שזרעו הערבים. יישובי הדרום השתלטו אז על עשרות אלפי דונם קרקע של הערבים שברחו. קבוץ חצור השתלט על שטח של 7,000 דונם בסביבה הקרובה לו. כשמשה דיין התמנה לשר החקלאות הוא הרכיב ועדה מיוחדת לקביעת גודל הקרקע המגיעה לכל יישוב. לקבוץ חצור אושרה משבצת קרקע של 4800 דונם וכעבור כמה חודשים חתמנו חוזה עם מנהל מקרקעי ישראל לחכירת הקרקע במשך 99 שנים.
לראש העמוד