דב בר 20.8.1918 - 15.11.1945
נולד במינסק, רוסיה 20.8.1918
עלה ארצה בשנת 1935
נפטר בראשון לציון, ישראל 15.11.1945


בנם של הדסה ומנחם
גלריית תמונות
קורות חיים
דב בר (זלטין) גדל בירושלים דליטא היא וילנה, עיר ואם בישראל. למד בנעוריו בגימנסיה העברית "תרבות" והשתתף בהקמת חוג נוער עצמאי, "ירדניה", אשר הצטרף אחר כך לה"שומר הצעיר".
דב עלה ארצה ב- 1935 ולמד במקווה ישראל. בהיותו במקווה נטוו קשריו לתנועה בארץ אשר מצאו את מימושם בחברותו בקיבוץ א"י ג' החל בשנת 1938. הכרתי את דב מאז ימי וילנה עת היינו נפגשים בגימנסיה, הולכים יחדיו לספריה "מפיצי השכלה", חוזרים אל בתי מגורינו שהיו קרובים מאוד אחד לשני, מתיישבים כל אחד לחוד לבלוע את הספר ולאחר שעתיים בערך נפגשים כדי להתחלף בספרים.
היינו באותה כיתה במקווה והגענו באותה שנה לקיבוץ.
דב היה כשרוני ומוזר. משוכים היו בו אהדדין חוט של גאוניות ושל תמהונות עיקשת. היה ממש עילוי במתמטיקה ופיסיקה, ידע בעל פה הרבה מאוד פרקי שירה בעברית, פולנית ורוסית, שדקלמם ברגישות והבנה. הוא ניסה לסלול שבילי הבנה ורגישות לזולת והעלה חרס בידו.
גודר היה עצמו בעקרוניות מופשטת בלתי מתפשרת, בניתוחיות קרה וסלעית. ובפנים – יקדה רצונות, מאוויים ורגשות, שלמרבית הצער לא מצאו בעולם המסובב אותו ולו אפיק צר שבצר של מימוש, התרפקות, רוגע. בכשרון רב מתעמר בכשרונותיו הטבעיים, בחשבו, כנראה, כי ככל שיגביר תחושת הקורבן כן יתרצה לו הגורל – החזון, חיי קיבוץ, חיי שיתוף, אחוות הרוח. אך ככל שהעמיק והלך תהליך הקורבן כן גברה הרגשת התסכול, הזרות ליום הקטנות על בעיותיו ומנעמיו. ובכל אלה כרע ונפל.
את צפונותיו כתב ביומן. שלוש רשימות; חושפנית ומכאיבה מדלגת אלומת האור על גבי תהומות אפלולית הנפש הנסערת. עצוב.

לפני שנים אחדות הרביתי לחלום על אושר.
דמיתי את האושר לבוסתן יפה, מלא פריחה וירק צעיר, רענן; מלא צל וכתמי אור שמש בין עלי העצים ועפר השבילים…
הבוסתן מוקף גדר ברזל, אך היא נאה ועשויה מלאכת מחשבת אך איתנה וגבוהה. השער נעול ואין פותח –
ואני – אני בחוץ…
נדמה לי אז שהיו הרבה שעות אושר, רעננות ועליזות, כאותם ניצני הציפורן אשר כה אהבתי…
וכל זה עכשיו אינו אלא חלום בלהות. אני מנסה להתנער בו, להתעורר – לשווא! בהקיץ אני מנסה להתעורר מהמציאות ולחזור לחלום. אינני מצליח… ערב בעוטים, כעכביש ענק הוא רקם את קוריו, צד בהם את נפשי ומוצץ את הלשד.
ישנם רגעים של שיגעון שלא ישכחו. בעת שבחוץ גשם סוחף ונראה שכאילו נפתחו שוב ארובות השמים, בלילה, עומד אתה על יד החלון הפתוח, ערום, רטוב כולך מגשם, ורועד - לא מקור – מרגשות השיגעון הפועמים בך. אתה רועד כולך, גופך ושרירייך נמתחים עדי כאב; בלב אתה חש לחץ משונה. גשם.