אילנה בארי 7.11.1918 - 24.11.1998
נולדה ב 7.11.1918 בסלובקיה
נפטרה בקבוץ חצור, ישראל 24.11.1998
עלתה ארצה בשנת 1934


בתם של אהרון ושרה שטרן
אשתו של שמואל
אמם של עופר, מיכל ושעיה

גלריית תמונות
קורות חיים
סבתא אילנה - עפר כותב
קורות חיים
אילנה איננה. בבוקר של יום שישי נשמה את נשימתה הכבדה האחרונה ונפטרה מן החיים שהתאכזרו לה כה קשות בשנתה האחרונה.
אילנה נולדה בעיירה קטנה בסלובקיה שהיתה אז צ'כוסלובקיה. ההורים באו לשם מפולין. אביה סוחר, וקרוב לחצר חסידות גור. בגיל חמש עקרה המשפחה לוינה. שני אחיה למדו בתיכון העברי שהיה יקר ויוקרתי, אבל עד שאילנה הגיעה לתיכון ירדה המשפחה מכנסיה ואילנה למדה בתיכון ממשלתי.
אילנה אהבה שפות ומילים וכבר בבית הספר בוינה הצטיינה בידיעת הגרמנית. עברית היא למדה כבר בתנועה בוינה, בתל יוסף למדה יידיש מחברה ותיקה, ומן האוויר, כאילו, ספגה את האנגלית.
אביה היה מוזיקלי מאוד. אילנה זכרה אותו שר אריות אופראיות ופרקי חזנות לסירוגין. אווירה זו יחד עם בית האופרה והאווירה המוזיקלית של וינה בכלל הטביעו בה הנטייה למוזיקה שנשארה אתה כל חייה.
אמה היתה ציונית מוסרה וידעה שהיא תעלה לארץ ישראל. את שני בניה הביאה לשומר הצעיר, וכאשר אילנה היתה בת 11 נשרכה אחרי אחיה והצטרפה גם היא לתנועה. כאשר היתה בת 15 צורפה אילנה לקבוצה השניה של עליית-נוער, אוסטרית יחידה בין יוצאי גרמניה. לבדה נסעה מוינה לטריאסט, משם הפליגה הקבוצה לפלסטינה.
בארץ עברה הקבוצה לתל-יוסף. ידיעת הארץ למדו ועברית, אולי גם מקצועות אחרים שאילנה לא כל כך זכרה מה היו – אבל עברית למדה ואהבה את השפה ועמדה על משמה ועל טיבה. היא עבדה בגינות הנוי ואחר כך בגן הירק. חברי השומר הצעיר בקבוצה הלכו ברגל לבית אלפא לקיים שיחות תנועה, אילנה טיילה ברגליים ועל רמת אופניים בשבילי העמק, הגניבה נסיעות ברכבת העמק המיתולוגי.
בערך בסוף השנה השניה שלה בארץ התארגן קיבוץ ארץ ישראלי ג' במשמר העמק, שבעה חברי חברת הנוער הצטרפו. וב – 1937 אילנה עברה לראשון לציון לייסוד הקיבוץ החדש. ערב היציאה לגבולות למדה בקורס לאחיות בעפולה אבל – אולי בגלל חולשת הגוף – לגבולות לא הגיעה. אבל המקצוע האמיתי שלה היה חברת קיבוץ – כל כך עמוק עד שהיה לחלק מאופייה. רוב ימיה עבדה בהנהלת חשבונות ובמזכירות.
אילנה התחתנה וילדה את עופר, אבל הנישואים לא הצליחו. לימים נישאה לשמואל וזכתה לעוד בת ובן ונכדים. ידעה סבל – אסונות הנכד – ליאור ואביעד חרשו את קמטיהם עמוק בליבה. גם זכתה בימי שמחה. היתה מעורה בשמחות ושגשוג הקבוץ. אהבה את משפחתה, אהבה מוזיקה וקריאה, ומיצתה עד תום את ההרפתקאות של הנסיעות לחו"ל.
צנועה היתה כיאה לקיבוצניקית של אז, קפדנית – בהתנהגות כמו בדיבור, מילים גבוהות או נדושות, כמו זיוף המקהלה, הוציאו אותה מכליה. ועד הסוף היתה נאמנה לדרכה.

שמואל

לראש העמוד
סבתא אילנה - עפר כותב

                                                                                                        25 בנובמבר 2005

סבתא אילנה, 

אנחנו זוכרים את סבתא בשנים האחרונות של חייה. אבל עכשיו, מספר שנים לאחר מותה, כשאני נזכר בה, צפים ועולים בי מראות שונים, קודמים, עמומים ושקטים.

ילד הייתי והיא אמא.

תמיד היתה ג'ינג'ית אמיתית. עם שתי צמות ארוכות שנהגה לקולען ולסדרן על ראשה. לאחר שחזרה מהמקלחת המשותפת נוהגת היתה לסרקן וליבשן, לפני שהיתה קולעת אותן מחדש. הבטתי מוקסם בשיערה הגולש אבל לא היתה לי מעולם סבלנות לחכות שתגמור את מלאכתה והייתי מאיץ בה שנלך ונטייל במשק- עיקר הבילוי של יתר הילדים והוריהם בשעות ה"הקמה".

לקראת ערב היינו הולכים לרפתות, ללולים, לאורווה ולדיר. זאת היתה ההזדמנות לשיר לי שירים שאהבתי. קול יפה היה לה, צלול ונקי. את אהבתה הגדולה למוזיקה תיעלה לשירה במקהלה בה היתה משתתפת בקביעות, אפילו לזמריה הגיעה. שם אולי נמזגו שתי תכונות שלה, הפוכות לכאורה, שאפיינו אותה כל חייה- חומרה קפדנית ורגישות אמוציונלית. התרגשות, ולו הקטנה ביותר היתה מצעיפה את עיניה בדוק של דמעות, אולם החוקים, ההחלטות והאיסורים החברתיים שהטילה על עצמה שמרו עליה, כביכול, מהתנהגות אימפולסיבית שטלטלה אותה שוב ושוב.

ידיים קטנות היו לה. שלא היו מורגלות לעבודה בשדה. בחורפים הארוכים, למרגלות תנור הנפט הייתי עוזר לה לפרום את הסוודרים הישנים, לגלגל את הצמר לכדורים וצופה במשך שעות, מוקסם, בתנועת המסרגות היוצרות יש מאין ועוד עין ועוד עין- סוודר חדש.

מוצרט ושוברט היו אהבת חייה. הרדיו המרכזי לא ידע מוסיקה קלאסית מהי.

הפטפונים הבודדים עברו ממשפחה למשפחה, אבל בדרך לא דרך הייתה מוזיקה בבית. המורשת האירופאית פינתה רק מקום מוגבל לשירים ולתרבות הישראלית המחפשת את דרכה. וינה היתה שם תמיד.

באביב ובקיץ היינו עסוקים בחקירת הטבע הקרוב לבית, שבלולים, נמלים, עכברים שפלשו לבית ובעיקר לגינה. יערות אוסטריה וגניה זרמו אל ידיה שטיפלו בצמחים, והפרחים שגידלה שבו והזכירו לה את עולם נעוריה. היא אהבה דברים יפים: פרחים, פסלים, צלילים, תמונות, מילים. תואם ושלמות היו ממוססים את קליפתה המחמירה- משקעיה של המציאות הקיבוצית אותה אכפה על עצמה.

המילים היו ידידיה הטובים. הם שרתו גם את עמדותיה הקיבוציות המוסרניות והצודקות וגם את העולם התרבותי הרחב שהשתרע מעבר להן.

היא אהבה את השפה. זו עזרה לה, בדרכים עלומות, לאגד את עולמה האירופאי, המציאות הישראלית וההוויה הקיבוצית למקשה אחת שחשבה להתפורר מדי פעם, אבל החזיקה מעמד עד מותה. היא ליהטטה בעברית, באנגלית, בצרפתית ובגרמנית, אליה שבה לאחר שנים של ברוגז ושנאה. המשמעת, הדיוק, הניואנס, הכוונה, הטון- כאילו רצתה לרדת למשמעותן הראשונית, האותנטית. כזאת היתה- בחיפוש מתמיד אחרי הנכון והאמיתי.

קטנה היתה ועדינה. את הפצרותי לקחתני על הידיים, או על הכתפיים, היתה דוחה שוב ושוב. במיוחד סבלה מקרסוליה שנקעו פעם פה ופעם שם, במהמורות השבילים החשוכים שהוליכו לגן. ועור מנומש שהשמש כמעט ולא זכתה לראותו. כובעים, צעיפים וכיסויים למיניהם.

נגד אלה לא יכלה לעשות הרבה. מאנשים, ובעיקר מאיתנו, ציפתה לכל. לא היה רף אותו לא הגביהה, לא היה הישג אותו לא ניתן היה לשפר. קשה מכל היה לרצותה.

האם כך רצתה לעודדנו, או היתה זו תשוקה לשלמות שבערה בתוכה? אישה של קצוות, נוחה לכעוס ושמחה להשלים, נוזפת ומלטפת, חסרת סבלנות ומבינה וסולחת, לוהבת וכבה.

סבתא אילנה רחקה מכל אלה. רק מי שראה מעבר לנראה ושמע את הצלילים הנסתרים יכול היה להבחין שכל הפלגים האלה פיכו בה עד סוף ימיה.

חשד מתגנב ללבי שגם אנו, ילדיה, שבויים במידת מה בחלומותייה.

 

עפר כלב

 

לראש העמוד