גיא גולן 17/03/1976 - 05/09/1997
נולד בתל-אביב, ישראל 17/03/1976
נפל בפעולת השייטת באנסרייה בלבנון 05/09/1997


בנם של תיקי ויורם גולן
אח לאביעד, שרי וליהי

גלריית תמונות
אתר לזכרו של גיא
הדף של גיא באתר ההנצחה לחללי מערכות ישראל
קורות חיים
לפני כ 21 שנה נולד בבית קטן בתל-אביב ילד קטן וחייכן, לזוג הורים נשואים טריים. מאז ינקותו לא פסק אותו ילד לחייך, לצחוק ולאהוב את החיים.
אמנם לעתים לא אכל מספיק, לטענת אמו ואביו, אך הם לא טמנו ידם בצלחת וניסו להאכילו בכל דרך אפשרית החל בשיטת האווירון וכלה בשיטת הזחילה, אך כלום לא עזר, הילדון נשאר רזה.
לימים גדל הילד וצמח ואת מה שלא הצליח למלא לרוחב, פיצה עצמו בגובה, אך תמיד תמיד לא מש החיוך הנצחי מעל פניו. רגיש היה הילד ופגיע עד כדי כך שאמו נתנה את חסותה עליו כנמרה המגינה על גוריה, אוי לו לאדם אשר נדמה היה לה כי פגע בבנה, אפילו אם במקרה היה אביו. מספר שנים לאחר מכן נולד אחיו ואחריו נולדה אחותו הקטנה. וכך נוצרו הקשרים הראשיים בינהם, קשרים של אהבה, חיבה, קשרי דאגה ומסירות אחד לשני.
יום אחד החליטו הוריו של הילד לזנוח את העיר הגדולה "עיר ללא הפסקה", ולרדת דרומה למקום קטן ונחמד הנקרא קיבוץ. שם לא היו מכוניות ברחובות ולא הייתה עיר ללא הפסקה, אלא רחש גלגלי האופניים הנוסעים בשבילים, וכן ציוץ ציפורים בכל שעות היממה. הילד ומשפחתו התקבלו לחיק במשפחה הקיבוצית כפלג נחל המתחבר אל הנהר הגדול הזורם אל הים. ולאחר זמן קצר מאוד לא ניתן היה להבחין כי הילד בא מן העיר הגדולה.
כך זרם לא זרם של הילד הקטן שהפך לנער וכמעט היה לגבר, כך לפחות חשבו הוריו.
הוא היה תמיד אחד מילדיהם האהובים, הלך לבית הספר, לפנימייה ב"צפית", עבד בחשמליה של הקיבוץ ולאחר מכן במפעל הקיבוצי סולבר, עד שהגיע זמנו של העלם הצעיר להתגייס לצבא.
הלך בחורנו ללשכת הגיוס, אמר מה שאמר, עשה מה שעשה והנה הגיע לגיבוש של השייטת.
כאשר שמעו זאת הוריו הופתעו. מה? בננו הקטן והחלש ילך ליחידה שרק סיפורי אגדות נרקמים סביבה? לא! ודאי ישנה כאן איזו שהיא טעות, אך לא, לא הייתה זו טעות אלא אמת לאמיתה, בחורנו הטוב בחר לנסות את המסלול הזה.
ומה נותר להוריו המודאגים לעשות אם לא לתמוך בילד, לעודד במידת האפשר, לשלוח לו חבילות סגורות, לאהוב אותו בעייפותו, וליהנות ממנו באותם רגעים קטנים של אושר שבהם היה יושב לשולחן המשפחתי ונמצא עם אביו, אמו, אחיו ואחותו.
וכך חיה לה כל המשפחה משבוע לשבוע, מחזיקים לו אצבעות מרחוק, רצים למקומות מרוחקים על מנת להיות איתו בשבתות, מלווים אותו לאורך המסלול הארוך והקשה, עד שהגיע היום המיוחל, יום קבלת "כנפי העטלף", יום בו הפך ילדם הקטן ללוחם מן השורה באחת היחידות המובחרות של צה"ל. טקס מרשים היה. חזות כל חבריו שסיימו איתו איימה להתפוצץ מגאווה, שיכורים היו כולם ולא מיין, וניתן היה לראות על פניהם את ההקלה והאושר ביום חגם זה. וכך, לאחר קבלתו ל"פלוגת הלוחמים" נכנס הגבר לצללים ומילא פיו מים בכל הנוגע למעשיו ליחידה. הוריו יכלו רק לנחש ולחשוב שהם יודעים, אך מה רחוקים היו מן האמת.
הגבר הצעיר ביצע דברים שרק בעוד שנים רבות, אולי, אפשר יהיה לספר עליהם, ואז יוכלו להוסיף לגאוותם של אחיו ואחותו והוריו הישישים. ובל נשכח – לכל אורך אותן שנים קצרות בחייו, לא שכח הילד, הנער, הגבר – לחייך לכל אדם, לאהוב את כולם, קטנים כגדולים, ולתת כתף תומכת מכל הלב כאשר היה קשה לחבר, ולהזיל דמעה בסתר כשהרגיש צורך בכך. ואם מישהו סבור כי במותו נסתם עליו הגולל, טעות בידו. אמנם נסתם הגולל על קברו – אך זכרו יישאר עם כולנו לעולם ועד.