יצחק חייטי 8.5.1925 - 18.11.1965
נולד בבואנוס-איירס, ארגנטינה 8.5.1925
עלה ארצה ב12.7.1948
נפטר במהלך ביקור בארגנטינה 18.11.1965
נקבר בקבוץ חצור


בנם של שמעון ושושנה שניינדרוף
בעלה של דבורה
אביהם של דינה, דורון ואורי

גלריית תמונות
קורות חיים
יצחק נולד ב- 8 למאי 1925 בפרובינציה של בואנוס איירס. בן יחיד להוריו היה נוסף לשתי אחיות. בשחר נעוריו בגיל 10-9 הצטרף לקן "השומר הצעיר" בסן פרננדו הסמוך למקום מגוריו. יצחק היה בין הפעילים בחיי התנועה, הוויותיו ושאיפותיו היו שזורות בהתפתחותה של התנועה. בגבור המתיחות בין המשפחה והתנועה עזב את הבית ויחד עם שני חברים נוספים הקים בית משותף,
"בית השומר".
קבוצת חברים יסדה חוג להיאבק על דרכה של שכבת הבוגרים ועל הגשמה ציונית; יצחק ערך את עלונה "הניצוץ". הוא היה בקבוצה הראשונה שיצאה להכשרה בארגנטינה.
במאי 1948, בעיצומה של מלחמת העצמאות, עלה ארצה בעלייה ב' והצטרף לגרעין הלטינו-אמריקאי שהתרכז באותה תקופה בנגבה. הוא היה בין המגשימים הראשונים מהתנועה הדרום אמריקאית.
כל תקופת מלחמת העצמאות נלחם לצדם של חברי נגבה. לאחר המלחמה נשלח הגרעין לשני ריכוזים – אילון ומעברות. יצחק קיבל את הכשרתו בקיבוץ מעברות. בסוף 1949 התרכז הגרעין בעלי קאסם סמוך לנקודת קיבוץ געש כיום. אותה תקופה עבד בהעוגן וביקום כמרבית חברי קיבוצו. עם הקמת נקודת הקבע היה יצחק בין מקימי ומרכזי גן הירק. הוא גם השתתף בפלוגת עזרה בקיבוץ גבולות. בשנת 1955 השתתף גם בפלוגה המקובצת שהקימה את קיבוץ החורשים. שם ריכז את גן הירק והיה פעיל בחיי המשק והחברה. הוא פעל הרבה בשטח הפוליטי ובעיצוב דמות הקיבוץ.
בסוף 1959 התקשר לדבורה ועבר לחצור. לקראת סוף 1965 נסע לבקר את הוריו הזקנים בבואנוס איירס אך לאחר שהייה של שבוע נפטר פתאום בכ"ג חשון תשכ"ו, ה- 18 לנובמבר 1965.
חבריו מספרים:
"יצחק עמד בתוקף על דעתו. עקשן ולוחם אך דרש גם הרבה מעצמו".
"יצחק לא נטה להשלים עם המציאות החדשה המתפשרת עם החולשות הקטנות של החברים. הוא תבע יותר, הוא מחה נגד כל סטייה. הוא נשאר עומד על המשמר אפילו בדברים שאנו, חבריו הקרובים, השלמנו אתם".
"… ליצחק היתה דרך מחשבה 'מהפרט אל הכלל' והוא ידע לחשוב על כל דבר בפרוטרוט. הדאגה והחרדה לפרטים היתה נראית לפעמים מוגזמת, אך אם היית צריך לעסוק בדבר ולבצע את הפעולה ידעת איזו מסירות הושקעה במחשבה זו, וכמה חשוב לבצע כל פרט. אני נזכר איך היה דואג ומתרוצץ כאשר חלה תקלה במכונה שעבד בה. כל רגע בעבודה היה לו יקר… באיזו נאמנות היה עובד ומתגבר על חולשות גופו. איזה כוחות נפש רבים השקיע כדי לכבוש לו את העבודה".
הוא ידע לתת מעצמו לאחרים, היה מסור למשפחה ובעיקר לילדים, ומסירותו לא ידעה גבול. הוא אהב ספר ולמד הרבה בכוחות עצמו ובהשכלה בכתב. שאף להשתלם בשטח הציור בכלל ובקריקטורה בפרט.
חייו בקיבוץ לא היו קלים וחלקים. יש דרכים שאינן סוגות בשושנים והאדם סולל לו את דרכו לבד ובעמל רב. כך היתה דרכו של יצחק.