צבי מרקמן 25.12.1915 - 19.12.1983
נולד בדוקשיץ, פולין 25.12.1915
עלה ארצה ב1960
נפטר בקבוץ חצור, ישראל 19.12.1983


בנם של ביילה ומנדל מרקמן
בעלה של רעיה
אביהם של מנחם וזאב

גלריית תמונות
קורות חיים
צבי נולד ב- 25 לדצמבר 1915 בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, בן זקונים למשפחה. עיירת מולדתו דוקשיץ, בגבול הפולני-רוסי, היתה עיירה מזרח אירופאית טיפוסית, שרוב תושביה יהודים – חסידי לובאביץ ומתנגדים, שומרי מסורת וחילוניים… חיים יהודיים מרודים עמוסי דאגות פרנסה בתוך סביבה עוינת.. בצד אלה זרמו חיי התרבות: ה"חדרים" במתכונתם הישנה, שלושה בתי ספר פולניים, בית ספר אידי ובית ספר עברי "תרבות".
היתה תסיסה בנוער – דעות, רעיונות ותורות חדשות החודרות לתחומי העיירה. קמו תנועות הנוער החלוציות – "החלוץ", "השומר הצעיר", נוער החולם ומכשיר את עצמו לארץ ישראל. גם צבי כאחרים עבר את הדרך מה"חדר" לבית הספר הפולני ומשם ל"תרבות". בגיל 14 החל לעבוד כדי לעזור בפרנסת המשפחה. את ידיעותיו והשכלתו קנה בכוחותיו הוא.
"שקוע במחשבותיי ניצבתי ברחוב.. "חזק ואמץ"! נשמע קול מאי שם ואני פניתי לעבר הקול ולאחר שרצתי כמה מאות מטרים עמדתי לפני שער ביתו של חיים סולוביי. בתוך החצר ניצבו בשתי שורות נערים ונערות בחולצות אפורות ועניבות כחולות ומולם עמד חיים:
"דע שומר כי בן אתה לעם סובל.
הקמת ארץ מטרתך תהיה.
הווה מוכן, קורא אליך קול גואל.
הווה מוכן, תמיד מוכן הווה…"
"הרגשתי כי הנני חלק ממשהו יקר מאוד שעוד לא יכולתי להעריך מלוא חשיבותו.."
" שנת 1942- עיירת מכרות כספית בהרי קירגיזייה.. בתנאי מצוקה וחוסר כל מתחרים אלפי כורים על השגת המשימה בשלוש משמרות ואני בתוכם. כמוהם מחפש בשעות הפנויות להרגיע את קיבתי הבוגדנית המסרבת להסתפק בסיסמאות פלוס 600 גר, לחפ ו- 100 גר' ספירט ליום… אני שם את פעמי לשדה משק העזר בו נגמרה זה עתה פריחת תפוחי האדמה ולשמחתי אני מגלה בשורשי הגבעולים תפודים רעננים בגודל בית תרנגולת. והנה רוכבת מולי בת צעירה עם צמה שחורה ועיניים אפורות, עוצרת סוסתה ושואלת למעשי בשדה התפוחים. זאת היתה פגישתי הראשונה עם רעיה.."
שרה א' מספרת: " צבי נשאר ציוני גם לאחר שהתלה מהצבא האדום וגם לאחר שהגיע לברית המועצות. הוא החליט לעזוב את בריה"מ ולהגיע ארצה דרך פולין… צבי הגיע לקיבוצנו בגלל משפחתנו. באזכרה ליהדות דוקשיץ שהתקיימה בתל אביב הובא מכתב מצבי המחפש מישהו ממשפחת מרקמן בארץ. ענינו על מכתבו, על שאלותיו. הוא ביקש אותנו לברר האם הקיבוץ יהיה מוכן לקבל אותו ואת משפחתו. התשובה החיובית של הקיבוץ לא הגיעה לרעיה וצבי, כי כבר יצאו לדרך.. וכך בצהרי יום קיץ ירדו מהאוטובוס רעיה, צבי והבנים, מתוך החלטה: יקבלו, טוב, ואם לאו, יחזרו מיד לסוכנות.. הבאנו אותם לצריף השבדי שנועד עבורם אך טרם הוכן. הלכנו לחפש דברים הכרחיים לסידורים. כשחזרנו היו כבר צבי, רעיה והבנים עסוקים בניקוי החדר ופרוק המזוודות… בערב הראשון נכנסנו לחדר האוכל שהיה עדיין ריק וצבי פנה ליעקב בתמיהה: מה זה, לא רוקדים לא שרים?
קרוב לעשרים שנה, כמעט מיום עלותו ארצה, עבד במפעל ובמשך כל השנים באולם היצור. לעת צורך היה גם השוחט והקצב. בביתו, בשעות הפנאי,שקד להכלות על הכתב בעברית ובעיקר באידיש את זכר עיירתו והעולם היהודי שחרב, וגם שירים מלאי יגון ואהבה. הוא כתב חלק גדול מספר היזכור לעיירה דוקשיץ. ביתם של רעיה וצבי היה כתובת ראשונה עבור עולים חדשים רבים. במשך כל השנים היה חבר בועדת יום השואה והגבורה. בסדר פסח הוסיף קולו ניגון ישן להגדה החדשה.
עד שבאה מחלה חסרת מרפא והכריעתו.