חיים מאירי 27.8.1918 - 31.3.1994
נולד בוילנה, ליטא 27.8.1918
נפטר בקבוץ חצור, ישראל 31.3.1994


בעלה של שולמית
אביהם של ניצה, יהושוע ומאיר

גלריית תמונות
קורות חיים
יערות ארנים שהתמשכו עשרות ומאות קילומטרים, נהר גדול אגם קטן, שיחי פטל ועץ אגוז- היו ארוגים בנוף ילדותו כשם שביתו החם, בית המשפחה היהודית בעירה הקטנה מיכאלישקי ע"י וילנה, נספג בתוכו ובזכרונותיו.
חיים למד בבית-הספר "תרבות" והצטרף לקן השומר הצעיר כשזה הוקם בעיירה. באחת נבקעה האידיליה של הנוף והבית כשחיים הודיע לאביו ש"אין אלוהים". האב כעס עליו מאוד. הקרע לא אוחה אלא עם עלייתו לארץ. בגיל 14 עבר לווילנה לסמינר למורים ולקן השומר הצעיר שהשלימו זה את זה, נפתח בפניו עולם גדול ורחב, עולם שהביא לו סיפוק רב והזין את הרעב האינטלקטואלי שלו.
לאחר 7 שנים של לימודים והוראה עלה חים ארצה כסטודנט האוניברסיטה העברית. הוא לא הצטרף אליה משום שביכר ללכת לקיבוץ, לעבוד עבודה פיזית ולהגשים במו גופו ורוחו את המהפכה הציונית. לקיבוץ חצור הגיע במקרה, משום שהכיר את לובקה עוד מהגן בווילנה. חיים היה איש עקרונות. עבורו חזון לא היה מצוות אנשים מלומדה. בשבילו הגשמת האידיאה- לחיות בקיבוץ- פירושה הליכה בכוון מנוגד לאופיו ולנטיותיו. חים היה אינטלקטואל ששעבד את כולו דווקא לעבודת- כפיים, סמל המהפכה הציונית. שנים הוביל את הצאן בוואדיות שבגליל, אך לוותה אותו הרגשת "התרוממות רוח גדולה להלך עם הצאן על הרי יבנאל כשהבקעה והכנרת הקסומה לרגליו". וכך המשיך גם בשדות חצור בראשית ההתיישבות, בשרב ובגשם, מחושך עד חושך. "לפעמים אני כועס על העבודה הקשה והעייפות התמידית. אבל בדרך כלל אני מאושר וארצה להמשיך בה עד כמה שאוכל".
כל עבודה זכתה להתלהבות ומסירות אין קץ, גם כשהיה מורה באולפן או ערך את "על-התל" ו"במפעל" (עיתון "אומן") או כשהצטרף לעבודה בבית- החרושת בשנותיו האחרונות.
חיים נחשב כבן-אורין. בעיקר בענייני יהדות וספרות וכשהיו חילוקי דעות "היינו באים אליו לפסוק ולהכריע. היה בעל זיכרון פנומנאלי". והיה לו מסר. הוא אהב את הקיבוץ ונלחם על דמותו ועקרונותיו. תרבות קיבוץ וחגיו זכו להרבה התייחסויות מצידו, איך לשמר מסורת החג ומה ראוי לשינוי ולחידוש. "לאבותינו הייתה חכמת חיים גדולה. הם המציאו סמלים מתאימים לחוויות העמוקות בחיים. אם כי עזבנו את הסמלים- הרי חיה בתוכנו הווייתם".
חיים היה איש משפחה חם ואוהב. מאיר אמר עליו "אבי ומורי". הנכדים הרווהו הרבה נחת והם ידעו להחזיר כפל כפליים על אהבתו אותם. למחלת הלב הייתה לו התייחסות "פילוסופית". לא רצה לשבש את החיים בגללה.
"חיים דומה בעיני לעץ שניתק את שורשיו במו ידיו והוא מעתיק עצמו לקרקע אחרת למען יגדל וישתרש בה. כל ימיו הייתה צמרתו כמהה אל הארץ החדשה ואילו שורשיו מעמיקים בבלי דעת אל קרקע גידולו" - כתב שלמה שנהר, אחיינו.

יהי זכרו ברוך.

שולמית.