ישראל פורטוגל 1916 - 15.8.1938
נולד ברומניה 1916
עלה ארצה בשנת 1934
נפטר בראשון לציון, ישראל 15.8.1938


בנם של ישעיהו וחוה פורטוגל
גלריית תמונו
קורות חיים
הילדות, התקופה בה מתרקם הרקע החינוכי של האדם, היתה, לפי הגדרתו הוא, הפרק הקצר שבחייו. הוא מיהר מאוד להתבגר ולהיות עצמאי. ואף על פי כן השורשים מאז עמוקים מאוד היו. בדרך כלל ילדים מתחנכים בחברה ובה לומדים את החיובי ואת השלילי; אצל ישראל היה אחרת – הוא התחנך לבד.
אמו – אשה קשת עורף וקפדנית, המתרחקת תמיד מחברת אנשים, הנחבאת אל הכלים, חינכה אותו בדיוק ברוח זו (ומכאן גם נבעה שנאתו הרבה אליה וניתוק כל הקשרים אתה. הוא פיתח את התכונה הזאת. בהיותו בין ילדים בבית הספר, תמיד הרגיש את חברתם לזרא. הרבה גם סבל: הכיר היטב את הרעב והקור ואלה הגבירו את גאוותו ויד עם זה, את המחיצות שבינו לבין אחרים. ושתק, שתק תמיד. לזרא לו כל שעשועי ילדים וצחוקם. בשעת הפסקה בבית הספר היה יושב וקורא. תחילה קרא הכל מבלי להבין הרבה, אולם הוא התחבר עם בחור בוגר ממנו בכמה שנים שכיוון את קריאתו ועזר לו בהסברת דברים שונים. מספר הנערים והנערות שקרוב היה להם לרוב היו נוצרים. היהדות היתה לגמרי זרה לרוחו. תמיד היה קרוב למפלגה הקומוניסטית. פתאום קרה שהוא עלה ארצה. פה התחיל ללמוד את הציונות וגם הוקיר אותה.
במשך שלוש השנים שלמד ב"מקווה" היה תלמיד חרוץ. את זמנו הפנוי מעבודה ניצל לקריאה רבה מאוד. הוא עשה זאת מתוך חוסר כל צורת בילוי אחרת. כמה היה מקנא באנשים היכולים לבלות את זמנם שעה קלה ואף ארוכה בשיחה על דא ועל הא. מעולם לא יכול היה לעשות זאת למרות רצונו הרב. חיים קשים היו לו. הוא הסתבך מאוד מבלי לראות אפשרות לצאת מהסבך ומבלי שיהיה לו מישהו יותר קרוב שיוכל לעוץ לו עצה. היה זה זמן מה לפני בואו לקיבוץ וכבר אז היה קרוב ל"פתרון הידוע" – אולם הוא התגבר.
לא יכול היה להתקרב לאנשים בגלל פחד שלא יבינוהו ולכן בחר בשתיקה. אולם הדבר גם העיק עליו מאוד. הוא ידע היטב את חסרונו זה (כשם שגם ידע הרבה מחסרונותיו האחרים) והחליט שהוא מוכרח לשנות את עצמו. היתה לו גם אמונה שהקיבוץ יעזור לו בזה – שהתנאים האובייקטיביים בקיבוץ יסייעו וקיווה למצוא מספר אנשים שיבינו אותו ויוכלו להיות לו למשענת.
מטרתו העיקרית היתה להיטיב את מצבו הכלכלי של הקיבוץ כדי שיוכל לממש את השקפותיו. בזמן האחרון החל משתלם במקצועות החקלאיים (חוץ מהשתלמות בשאלות אחרות שעניינוהו) כדי להכין את עצמו לקראת ההתיישבות. אולם כוח רצונו נחלש לגמרי ועצביו היו מתוחים מאוד. תקופה ארוכה לחם בחולשותיו אלה ובלי תועלת.
אופייני לסתירות שבו היה יחסו הקשה לפועלים כשעבד בעבודת חוץ ב"יכין" מטעם הקיבוץ. למעשה, הבין לרוחם של הפועלים השכירים ואהב אותם. הוא אפילו חשב הרבה האם להתפטר מהמשרד ולא עשה זאת רק מתוך כך שחשב שהדבר יביא הפסד גדול לקיבוץ. פעמים רבות היה הולך למשרד מלא פחד פן יתנו לו לנהל קבוצה, ובשובו מהעבודה היה עצבני ונרגז פי כמה, במקרה והתייחס לא יפה לעובדים.
בכלל, חשב ישראל את עצמו לאדם יבש ללא עסיסיות חיים. אף פעם לא הרגיש את עצמו עייף, אף פעם לא יכול היה להתרגש, גם ברגעים טרגיים ביותר לא הוריד דמעה. ציני היה מאוד. בימיו האחרונים צחק מהכל, אף מעצמו. וכך צחק ברגעי חייו האחרונים.