חוה רוזנברג 21.11.1918 - 14.6.1996
נולדה באוסטריה 21.11.1918
עלתה ארצה בשנת 1934
נפטרה בקבוץ חצור, ישראל 14.6.1996


אשתו של שאול קניגסברג ז"ל
נישאה בשנית לאריה רוזנברג
אמם של אהוד, עידו ואופירה

גלריית תמונות
קורות חיים
חוה נולדה באוסטריה ובשנת 1934 עלתה ארצה בעליה בלתי לגלית עם בני משפחתה – הוריה אחיה ושתי אחיות תאומות. היא היתה בת 16 - הבוגרת בין הבנות. העלייה לא היתה מקרית. אח ואחות אחת היו חברי המפלגה הקומוניסטית, שהיתה אסורה על פי החוק ואילו ההורים היו ציונים. זה הרקע שהביא את חוה לשומר הצעיר.
בהגיעם ארצה מצאה את דרכה עד מהרה לקן בתל-אביב וכשהוקם הגרעין של קיבוץ ג' במשמר העמק היתה בין חבריו.
בקטע זכרונות על שנת 1937 היא כותבת: "הספסל שליד חדר האוכל וההווי שבקרבתו – הם הדברים המאפיינים את הימים הראשונים בעין הקורא! כל סעיף שיחה נדון תחילה באופן חופשי אך מכריע בישיבה על הספסל ובעמידה סביבו. גם תנור האפיה שימש אז כמקום מרכזי לבילוי זמן, לשיחת רעים ולחימום – פשוטו כמשמעו, שם היה לנו מספיק חום בלילות הקור שבחוץ, ובחדרי הצריפים הפרוצים לרוח. את ימי העבודה שלנו קבלנו דרך הלשכה ולילות הקומזיצים היוו פורקן לכוח הנעורים ונסיון למלא את הקיבה הריקה".
אהוד נולד כשאביו שאול לא היה בחיים. הוא נספה בתאונת עבודה במחצבה ליד ראשון לציון. חברינו הלכו לכל עבודה ולו הקשה ביותר ובלבד שתהיה הכנסה כלשהי לקופת הקיבוץ.
חייה של חוה עם הילד היו קשים. אהוד היה מהילדים הראשונים של קיבוץ ג'. כשהוחלט על הצטרפות קבוצת "חרמש" לחברת הילדים במוסד החינוכי של עין-החורש היתה חוה בין ההורים שליוו אותם תקופה ארוכה. שם נפגשה עם אריה, פגישה ששינתה את חייה. ב-1957 נישאו ולמשפחה החדשה נוספו שני ילדים – אופירה ועידו.
שנים רבות חוה עבדה בספריה והיתה אחת ממקימיה מהימים הראשונים של הקיבוץ. היא עבדה במקומות אחרים למילוי חובובת קיבוציים אבל תמיד חזרה לספריה, מקום שהפך בשבילה – מקדש כמעט.
חוה היתה חברת קיבוץ מעורבת ואיכפתית. בגליונות הראשונים של "על התל" אפשר למצוא רשימות שלה והערות למיניהן, בכולן בולטת אותה מודעות והפנמה של ערכים שהיו בסיס לאמונתה וחייה.
ב-91 ברשימה שכותרתה "אם רוצים קיבוץ בדרך חיים" היא מונה דברים שיש להגשים ומפתחת כל אחד מהם – יסודות כמו: יחסי אמון שבין אדם לחברו, פתיחות, קשב וערנות למשאלות הזולת, הבעיתיות של חברה רב גילית וחתירה ליחסים של כבוד הדדי. אף נוכח לחילופי העיתים והזמנים הקשים. חיה בה הוית הקיבוץ והיא כותבת: "להעמיד את הצרכים האישיים בעדיפות שניה לעומת אלה של הכלל הקיבוצי". עם זאת עיניה פקוחות לנעשה סביבה, הן בבית פנימה והן בסביבה. "אישית אני רואה את תנועת הפועלים כדרכי שלי, ורק בה ואיתה ביחד יתכן המשך התנועה הקיבוצית, בהם חיי אדם וכבודו. למען זה יש לחנך ולפעול". אפשר בודאי להרחיב ולהוסיף אבל אסיים עם פסוק נוסף "איזה מכובד - המכבד את הבריות".
בימים הקשים כשהגיעה למרכז הבריאות עדיין היה ספר מונח ליד מיטתה, אכן, היא היתה ראויה לכבוד והערכה.
יהי זכרה ברוך.

שולה.