מלוינה ירון 20.12.1918 - 22.5.2005
נולדה בסופיה, בולגריה 20.12.1918
עלתה ארצה בשנת 1939
נפטרה בקבוץ חצור, ישראל 22.5.2005


בתם של רוזה ואברהם משיח
אשתו של ז'קו
אמן של נוגה, אראלה ונאוה

גלריית תמונות
קורות חיים
מלוינה נולדה בסופיה שבבולגריה בשנת 1918 כבת זקונים שישית במשפחה.
אימה נפטרה כשהיתה קטנה, ואביה, שהיה רפד, פרנס את המשפחה בעזרת חנות שבה מכר את הרהיטים שריפד.
אמא החשיבה את הבית שלה לבית דתי יחסית, בהשוואה לרוב יהדות בולגריה, שהיתה חילונית וציונית.
מלוינה למדה בבית הספר היהודי "תרבות", בו למדה מקצועות כלליים ואת השפה העברית. בהגיעה לארץ שלטה בשפה העברית.
בגיל 11 הצטרפה לתנועת "השומר-הצעיר" ביחד עם רוב בני כיתתה.
במאי 1939 עלתה לארץ באוניה עם בת דודתה.
מלוינה עלתה לבד, אחיותיה ואביה לא עלו עדיין לארץ ישראל.
מלוינה הגיעה לבית עולים בחיפה ושהתה שם כשבועיים. משם נשלחה לנגבה ושם היתה עשרה חודשים. בינתיים הגיעו חברי הגרעין שלה וכולם עברו לקיבוץ גן שמואל.
גם שם היתה עשרה חודשים ומשם למעברות ואחרי כן ליקום. ביקום הכירה את ז'קו ובשנת 1942 עברה לחיות איתו בקיבוץ ארץ ישראל ג' כלומר, בראשון לציון.
בראשון התחילה לעבוד עם ילדי "חרמש", שהיו אז פעוטים. אמא אהבה מאוד את התקופה והעבודה עם הילדים.
בינואר 1948 נולדה נוגה, ואיתה הגיעה סוף סוף לחצור. במאי אותה שנה, בעקבות התקדמות הצבא המצרי עד אשדוד, שוב נדדה אמא עם שאר הילדים והאמהות לחולון. אחרי השהייה בחולון עברו כל האמהות והילדים לנחלת יהודה ומשם חזרה לחצור.
ב- 1954 נולדה אראלה בתה השניה אחרי הריון קשה מאוד.
ב- 1959 נולדה נאוה האחרונה.
לא היה מקובל לקרוא להורים "אבא ואמא" ונוגה המציאה לאמא את השם "איגי", שם שאימצו גם אראלה ונאוה.
אמא המשיכה בעבודה עם ילדים, סך הכל עשרים ושלוש שנים. קבוצת "עופר" היתה הקבוצה האחרונה שחינכה.
אחרי פרק העבודה עם הילדים אמא עברה לעבוד עם מבוגרים כמורה באולפן בקיבוץ.
אמא אהבה מאוד את העבודה וראתה בה שליחות. העבודה באולפן אפשרה לה להביא לידי ביטוי את חוש ההומור שלה ויכולת המשחק הדרמטית שלה.
מקום העבודה האחרון שאמא עבדה בו היה "חצור לטף", מקום עבודה שגרם לה להרבה חדוות עשייה.
באמא היתה המון אהבת חיים והומור. את ההומור היא לא זנחה והוא המשיך ללוות אותה למרות השנים האחרונות אשר היו שנות מאבק מר בכאבים בלתי נסבלים. אבא ליווה אותה בהרבה מסירות, סבלנות ודאגה. ברגעיה האחרונים היו סביב מיטתה כל בני משפחתה שכל כך אהבה.
לו רק יכלה לראותם עוד פעם אחת...

יהי זכרה ברוך!