אידה זרח 1.5.1918 - 1.3.1979
נולדה בטוניס 1.5.1918
נפטרה בקבוץ חצור, ישראל 1.3.1979


בתו של סולומון סממה
אמם של יונתן, ג'יזה, גיורא ועדנה ז"ל

גלריית תמונות
קורות חיים
אידה היתה הבת הבכורה במשפחה מרובת ילדים מן המעמד הבינוני בטוניס. אביה, סוחר אמיד, סלומון סממה שמו, היה אב אוהב ומסור אשר כיוון ודירבן אותה ללימודים, דבר שלא היה מקובל באותה תקופה. הוא התפעל מתבונתה וייעד אותה ללימודים גבוהים, וחלם על קרירה של עורכת-דין. ואולם הדברים התפתחו אחרת.
אמה של אידה היתה ממוצא איטלקי, בת של רב מפורסם ומוכר אשר כיהן כראש הקהילה בטוניס וזכה לאימון הקהילה והשלטונות גם יחד. מאמה, מסבתה, מבית הספר ומהלימודים ספגה אידה מכל אשר התרבות המערבית יכולה להציע בתחומי הרוח והמחשבה. ההשפעות הרבות פעלו עליה ופיתחו רגישות גדולה וסקרנות אין קץ.
ואולם מוקדם מדי נאלצה ליטול בידה את הטיפול בכל האחים והאחיות הקטנים – שישה במספר, ובגיל חמש-עשרה לנטוש את ספסל הלימודים. יותר מאוחר, כשהשתחררה מאחריות זו ושאיפתה ללימודים גדולה מתמיד, פנתה ללימודי אחות ומיד הצטיינה. היה לה חוש לעזרה ולסעד הזולת וגם גילתה בקיאות בתחום הרפואה. לרוע מזלה מנעו המלחמה והוראות שלטונות צרפת מיהודים את הלימודים הגבוהים במוסדות ציבוריים. אידה עזבה את בית-החולים אך הניסיון והידע שרכשה בשנים אלו שמשו אותה כל ימי חייה; שכנותיה, ידידותיה ובני משפחה היו פונים אליה לעזרה והיא קיבלה את פני כולם ברצון.
אידה התחתנה בזמן מלחמת העולם השניה בתנאים קשים מאוד. כשבעלה נלקח לעבודת כפייה נאלצה להתמודד עם חולי ומחסור. לאחר שנים היתה מספרת את הסיפורים מהתקופה ההיא לארבעת ילדיה – יונתן, ג'יזה, גיורא ועדנה. תמיד עודדה את ילדיה ללמוד ולהתקדם והיא עבדה קשה כדי לעזור בפרנסתם. כשהצטרפו לתנועת הנוער, אידה, שלא כמו מרבית האמהות היהודיות, התלהבה מהפעילות הצופית ומהציונות כשהחליטו לעלות ארצה הצטרפה אליהם כשותפה מלאה להחלטה ולהגשמה.
אידה אהבה את הקיבוץ, הזדהתה אתו ועם הרעיון כולו. השתלבותה בקיבוץ היתה מהירה אך לא קלה. המציאות הזרה בה היא פתאום מצאה את עצמה היתה בהתחלה בבחינת הלם. ואולם כושר הסתגלותה וסקרנותה הטבעית עזרו לה להתגבר על הקשיים של שפה זרה, אנשים חדשים וריחוק מהמשפחה. המציאות בארץ והתרבות החדשה גירו את התעניינותה וקירבו אותה לספרות העברית; במהרה מצאה את דרכה ביצירה הקלאסית והחדשה כאחת.
קליטה היתה שלמה וביתה היה קן חם לילדיה ונכדיה. בזמן המחלה שפקדה אותה לא נפלה ברוחה והיא נלחמה בה באומץ במשך שנים. אך המשימה היתה קשה מדי ולבסוף לא עמדו לא כוחותיה. אולם נפשה היתה איתנה עד יומה האחרון.
השאירה את בנה יונתן, כלתה ביני ושני נכדים בקיבוץ, ואת גיורא, ג'יזה ועדנה.