לאה צימרמן: רטרוספקטיבה
לאה צימרמן: רטרוספקטיבה
כל מי שגדל בחצור מכיר את תמונותיה כחלק מהDNA של הקיבוץ. היותר מבוגרים מבני הקיבוץ הכירו אותה גם מהתמונות שהיו אצל הוריהם, כמעט בכל בית. היא ליוותה אותם בתמונות סוערות ומלאות תנועה וצבע, בנופי הטבע והאדם. נתנה להם הד בשפה שלה, שפת הציור.
אשה קטנה ושקטה שחוותה את הדואליות של להיות אמן בקיבוץ על ידי ההשתתפות בתפאורות לחגים מכאן – ויצירת קשרים ענפים עם כל עולם האמנות שמחוץ לקבוץ ועם ארגון אמני הקיבוץ.
לאה הגיעה לקבוץ לבדה, בלי גרעין, מהונגריה. (גילוי נאות -היא בת עירו של אבי והיתה איתו בשוה”צ). היא למדה אמנות עוד בארץ הולדתה וברור היה לה ולסביבתה שהיא נועדה לאמנות. בשנות ה-50 יצאה ללמוד בפאריס שנתיים, ללא תמיכה ללא מימון וזכתה שם בפרסים. בתערוכה מוצגות כמה מעבודותיה שלפני פאריס, מעטות שרדו והן מוצגות על סטנדים במרכז. וכך מתחילה התערוכה שלנו בימי פאריס העניים בחומר “לא היה לנו מה לאכול” אך עשירים ומעשירים בחוויה האמנותית.
התערוכה עוקבת אחר התפתחותה האמנותית. בתקופה הצרפתית ניכרת השפעת הבוזאר, האקדמיה לאמנות, עם עבודות קלאסיות של האמנות הפיגורטיבית. בעולם מסביב גועשים סגנונות חדשים כמו הקוביזם והמופשט , לאורם לאה מפתחת את סגנונה היחודי.
בשנים שאחרי פאריס עוד מאכלסים את עבודותיה הצבעים הכהים. בבסיס הציור המופשט יש רישום בקווים שחורים, שהולכים ונבלעים עם השנים בצבעוניות משתנה. התמונות החומות, הכחולות ירוקות, וצבעי האוקר והצהוב כשהיא מתייחסת לנופי הארץ.
היא משתתפת בתערוכות רבות וזוכה לפרשנות של טובי המבקרים. הם מתייחסים אל ציורי הנוף שלה. עבודות אלה, שאני רואה בהן יותר נופי נפש מנופי ארץ. החוט המקשר בין ציוריה מכל התקופות והוא תמיד פיגורטיבי. אפשר למצוא בהם את מעגל הרוקדים, את שעטת הסוסים או בכיים של החולות. מה שמשותף לכולם זו תנועתיות, לעתים מתפרצת ולעתים רוגעת. יש והקוים התוחמים יוצרים את התנועה ויש שמפלי הצבע מספרים עליה.
העבודות המוצגות כאן חלקן נאספו מבתי החברים וחלקן בקושי שרדו ונזקקות לאיחוי ושיפוץ. אני מזמינה אתכם למסע הזה של התבוננות בענן התרבות שהלך פה תמיד לפני המחנה, שהיווה את העולם החזותי האמנותי, שבו גדלנו.
נורית מלמד
דצמבר 20