27/1/1951 – 7/3/1973

נולד בקבוץ חצור, ישראל 
נהרג בתאונת דרכים בעין יהב, ישראל 

בנם של שושנה וצבי ז”ל
בעלה של אילנה

קורות חיים:

עמרם היה הצעיר בשישיה הבוגרת של קבוצת “שחף”. בתור ילד היה שובב מאוד וביצע תעלולים שהיו אופייניים רק לו. מגיל צעיר היו לו גם ידיים טובות שהסכינו לכל מלאכה. הוא אהב בעלי חיים ובמיוחד מיני זחלים וחרקים והיה מחזיק אותם בידיו ומשחק בהם לתדהמת הילדים האחרים (לימים ביטא את האהבה הזו בקווים עדינים ויפים של פסלים במתכת). היה לעמרם כשרון מוזיקאלי בולט. היה קולט מנגינות חדשות במהירות, ניגן בחלילית ובאקורדיון וגם אהב לחרוז חרוזים.

בכיתה ה’ כתב מילים ומנגינה לשיר על הזמיר:
התעופף לו השובב
ופצח קולו בשיר
אך לזמיר חתול ארב
התעופף לו השובב.
מעל שדות מעל הרים
מעל קיבוץ מעל כפרים
מצא לו בחורה יפה
יונה צחה ולבנה.

האם ניבא כבר אז את עתידו ולא ידע?

עמרם אהב מאוד את משפחתו. היה כרוך אחרי הוריו בכבוד ובאהבה; היה מחבק ומטפל בעפרון ורענן, אחיו הצעירים. קירבה רגשית זו נשארה לו כל ימיו.

חייו החברתיים בכיתה ובמוסד לא היו תמיד קלים. פורקן מצא כשהתחיל לעבוד במסגריית הבית ולמד ריתוך. העבודה קסמה לו והוא היה משקיע את עצמו בעבודה ימים ולילות בלי חשבון שעות. כך גם מצא את אפיק היצירה שחיפש. פסלים דמויי חיות נשפכו מתחת ידיו כאילו היו טמונים בו כל הזמן וחיכו להזדמנות לצאת. היה עובד לבד בלילות במסגרייה. אז היה שקט, המכונות היו פנויות והיה יכול להתמסר לתאוות היצירה ללא גבול. היה חוזר לחדרו לקראת בוקר עייף אך מאושר. בקומם היו שכניו לחדר מחפשים לראות מה היצירה החדשה שהוליד הלילה.

בצבא הלך לסיירת שקד. הוא היה חייל טוב, הלך לקורס קצינים והיה אהוב על חבריו ועל פקודיו. נראה כאילו אישיותו וגופו צמחו ופרחו יחדיו. הוא היה הרוח החיה ביחידתו; בכל מפגש ומסיבה היה נותן את הטון, היה משרה אווירה חמה ותוססת; ריכז את השירה, כתב פיליטונים…

תקופה קשה עברה על עמרם בהיותו ברצועת עזה. זו היתה תקופה של פיגועים, פיצוצים ומוקשים, והסיירת שלו השתתפה בפעולות גמול. יחסם של החיילים אל הערבים היה קשה, לעיתים משפיל, ועמרם סבל מזה. הוא השתדל להשפיע על חבריו שיתייחסו אל הערבים כאל בני אדם ולא להשפילם. היו לו ויכוחים קשים עם חבריו בסיירת.

באותו זמן מצא שוב בבית את הקשר ואת הידידות עם חבריו לקבוצה, ובתקופת הצבא מצא את אילנה, והם התחילו רוקמים את תוכניותיהם לעתיד.

מהצבא לא חזר לקיבוץ. הוא התחתן וירד עם אילנה לעין יהב, שם ניהל את תחנת הדלק המשפחתית והמשיך ליצור את פסליו, עד שיום אחד נכנס לתחנה במכוניתו והתנגש במכונית יוצאת…

דב אור נר כותב על עבודתו של עמרם – מתוך החוברת לזכרו:
במקום לברוא צורות בתוך גושי אבן וחמר על ידי סיתות ועיצוב, עמרם בחר בברול.
תחת ידיו הברזל, שבהתחלה היה מיועד לדברים פשוטים יותר, קיבל משמעות אחרת. הוא משתמש בחומר זה, הקשה והסרבן, כדי לבטא במלואם נפחים או כדי לרמוז אותם על ידי קו דק, נקב או חלל. הוא מלחים פיסות ברזל כדי ליצור צורות. נקודת המוצא תמיד מן הטבע.
הוא עובר מצורה נאטורליסטית לצורה כמעט אבסטרקטית, מצורה מרוכזת ומאסיבית אל צורה ליניארית המתעגלת בחלל באופן אלגנטי מלא פנטזיה.
 עבודתו בברזל הביאה אותו אל התגליות הגלומות בחומר. שטחים אכולים או חלקים שנויים בסטרוקטורה של הברול המולחם. פעולת נומלין מתמדת בין החומר והרעיון, כשהשנויים החלים תוך כדי עבודה בחומר משפיעים ומנוצלים למאמץ היוצר.
כך, צעד אחר צעד, התחיל להכיר את התכונות הפלסטיות המאפוינות את הברזל.

 את הדרך שהיה עליו לעבור עד גיבוש התפתחותו לעולם לא נדע.

דב א.