נולדה בניו יורק, ארצות הברית
עלתה ארצה בשנת 1946
נפטרה בקיבוץ חצור, ישראל

ביתם של ברטה וחיים אדלסון
אישתו של יצחק ז”ל
אימם של דוד ז”ל, רותי ומרים

קורות חיים:

סילביה נולדה בערב פסח י”ד בניסן ה’ תרע”ח, 27 במרץ 1918 בבית חולים “הר סיני” בניו יורק להוריה, ברטה (בלומע) בת רבי זלמן וופניק וחיים בן רבי הערש הלוי, שניהם יוצאי שתי עיירות קטנות באזור מינסק, שהיגרו לארה”ב לקראת סוף המאה ה 19, תחילת המאה עשרים. הם, כמו רבים אחרים עברו באליס איילנד שם הפך חיים אדלציק להיימי אדלסון…

בשנים הראשונות לאחר נישואיהם גרו ברובע הארלם הסמוך לרחוב מאה איסט סייד, ושם נולדו שתי בנותיהם סילביה, ואחריה אלינור. סילביה סיפרה : ”אבא ואימא שלי עבדו קשה. מצבנו היה בינוני, אבל בגיל חמש וחצי אבא, שלי שעבד בבית חרושת לתפירת בגדים, החליט שיהודי צריך להוכיח את עצמו כעובד אדמה. יחד עם בן דודו סם אדלסון קנו בית באזור כפרי בניו ג’רסי. היינו היהודים היחידים בכפר… אני נראיתי יהודיה. יש לי שערות שחורות ואני זוכרת דברים שגרמו לי להתבייש. אימא שלי לא דיברה אנגלית, טוב היה לה מבטא נוראי… ארוחת הצהריים הייתה לחם יהודי שהיו מביאים מניו יורק כי רק היהודים אכלו אותו..” כל הילדים היו אוכלים כריכים מלחם לבן והם העירו הערות על הלחם השחור החמצמץ. יותר מפעם אחת היא זרקה את הכריכים… לפני חג המולד חיכו כל הילדים לסנטה קלאוס, שיחליק דרך הארובה וימלא את הגרביים במתנות. גם היא ביקשה לתלות גרביים על יד הארובה אך אבא אמר לה : “אל תתלי את הגרב כי זה לא החג שלנו. אנחנו יהודים וסנטה קלאוס לא יבוא ואת לא תמצאי כלום…” ואז הבינה שהיא יהודיה ודבר לא ישנה זאת ואפילו שהייתה התלמידה הטובה בכיתה…

אחרי חמש שנים בכפר, כילתה שריפה את הבית. ההורים איבדו את רכושם וחזרו לברוקלין לשכונת קראון הייטס ובה פתחו חנות מכולת קטנה, משום שאבי המשפחה לא הרוויח מספיק לפרנסתם כחייט ותופר מעילים.

היימי וברטה רצו בכל מחיר להעניק לבנותיהם חינוך טוב והשכלה ולכן נאלצו לעבוד שעות ארוכות במכולת הקטנה. הם, כמו כל תושבי השכונה דיברו אידיש והאנגלית שלהם העידה יותר מכל על מוצאם. בבית שמרו על מטבח כשר ובראש השנה ויום כיפור פקדו את בית הכנסת.

סילביה סיפרה שהוריה רצו להעניק לה חינוך יהודי. היא נשלחה ל”תלמוד תורה”” כדי להכיר לפחות את הא-ב העברי. בשכנות ל”תלמוד התורה” היה מועדון של ה”בונד” לילדי פועלים ובו דיברו אידיש. המקום שקק חיים והיא ביקשה לעבור אליו. היא השתייכה ל”פיונרים הצעירים”, למדה אידיש, וקראה קצת שלום עליכם, י”ל פרץ ומנדלי מוכר ספרים. בכל שנה, לבושה בשמלה אדומה, עמדה על ארגז ונאמה. היא אפילו אמרה לאבא שלה שיום אחד גם נשיא ארצות הברית יעבוד וכולם יהיו פועלים …

בת ארבע עשרה, תלמידת תיכון היא מתיידדת עם שושנה לעתיד חברת עין השופט, אשר לא מפסיקה לדבר על לבה לבוא לפחות פעם אחת ל”קלוב” שלה, לקן השוה”צ. אחרי תקופה ארוכה של הפצרות חוזרות ונשנות הגיע היום. סילביה באה, הציצה ונפגעה. היא פגשה את יצחק ואמרה כי טוב. אחרי ששאלה אותו מה מייצגת התנועה, הוא הסביר לה שזוהי תנועה המכילה תכנים יהודיים לצד רעיונות שמאל.

הם אהבו זה את זו ומאז לא נפרדו, real high school sweet hearts במלוא מובן המילה, an original. שניהם היו תלמידים מצטיינים בתיכון ובאוניברסיטה. הם אהבו לצאת ולבלות, אך את עיקר זמנם הקדישו לפעילות בקן בראונזוויל ששכן במרתף ביתה של משפחת קאהן, משפחתה של שמחה ברין ז”ל.

משאת נפשם היה החלום לעלות יחד לארץ ישראל. בכל לבבם, בכל נפשם ובכל מאודם האמינו שעל היהודים לעלות לארצם היחידה ולייסד בה מדינה יהודית – בארג חלומם נטוו שני רעיונות – חיים בשותפות מלאה ובשוויון והרצון לעבוד את האדמה במו ידיהם כדי לבנות חברת מופת יהודית מעמיקת שורש.

הצעד הראשון בדרך הארוכה היה אוגוסט 1937. בחוות ההכשרה בליברטי ניו יורק נערך כינוס שכבת הבוגרים הארצית של השוה”צ בארצות הברית. 130 שומרים הכריזו על הקמת קיבוץ עליה אמריקאי ג’.

ב 1938 לאחר סיום לימודיה בברוקלין קולגי מצטרפת סילביה לחבריה בחוות ההכשרה . “גמרתי את האוניברסיטה בגיל 20 עם תואר ראשון. היינו מוכנים לצאת להכשרה … היה לי קשה מאוד לעזוב את ההורים. הייתי קשורה אליהם מאוד… המרחקים נראו גדולים והניתוק מאיים… אינני יודעת היום מאין היה לי כוח לעשות זאת. עזבתי את הבית באמצע הלילה, הם ישנו. יצחק בא לקחת אותי. בשתיים בלילה עזבתי את הבית מבלי להגיד שלום להורי ואחותי…”

בפברואר 1939 שמחה רבה ! כל השומרים, חלוצים בחלומם, עוברים לחוות הכשרה חדשה בהייטסטאון ניו ג’רזי שיצחק לקח חלק פעיל מאוד בקנייתה.

בספטמבר 1939 פורצת המלחמה. הגשמת החלום נדחית למועד לא ידוע.

ב1941 נישאו יצחק וסילביה בנישואים אזרחיים ובכ”ט טבת 17 בינואר 1942 נערכה החופה על ידי הרב ניסן טלושקין מגדולי הרבנים בארה”ב של אז.

מספר חודשים שוהה סילביה עם יצחק בקומונה בבולטימור ומשם הם חוזרים לקומונה הניו יורקית. סילביה לומדת להיות תזונאית בבית חולים “בית ישראל” וביולי היא מסיימת את הכשרתה בהצטיינות. במקביל היא עובדת כמזכירה בחברת אמפל, חברה שנוסדה ב 1942 במטרה לגייס מיהודי אמריקה כספים להשקעות בארץ.. בתקופת עבודתה גיוסו 2 מליון דולר.

ב 21 באוגוסט 1945 מזל טוב ! דוד בא לעולם. בברוקלין קיבלה את פניו משפחה ענפה, סבים וסבות דודים ודודות בני ובנות דודים. סילביה ויצחק ודוד גרים בבית המשותף עם עוד כ 20 חברים ושלושה תינוקות רכים, דוד, גבריאל קליין ונורית נדיל.

בחודש נומבר 1946, דוד בן שנה ושלושה חודשים וסילביה כבר בחודש השמיני עם רותי, הם מחליטים לעלות. סילביה מספרת : “חיכינו לעליה ..יצחק בא ואמר : יש לנו אפשרות לנסוע ארצה. אני יכול להתקבל כסטודנט לדוקטורט באוניברסיטה העברית… היו לי רגשות מעורבים… גם לא העזתי לנסוע במצב כזה וגם נורא הפחידה אותי הפרידה מהורי… רופא אחד אמר לי בשום אופן לא לנסוע, ושני אמר למה לא ?… עלינו כשני סטודנטים.”

הפרידה הייתה קשה מנשוא. אבא שלה אמר לה שהיא מוותרת על מתנת הלידה הכי טובה שהוא ואמה יכלו להעניק לה – אזרחות אמריקאית וחיים באמריקה. אחותה אמרה לה שהיא פשוט יצאה מדעתה …

ההפלגה הייתה באוניה של הצבא האמריקאי שהפכה לאניית נוסעים אזרחית. סילביה לקחה שפע של צנצנות אוכל לתינוקות. בתא היו כשמונה נשים ודוד התינוק במיטה קטנה באמצע…

ב 23 בנובמבר 1946 מגיעה המשפחה הקטנה לנמל חיפה. ב”על התל” נכתב “לחברינו אייבי, רחל ק’, יצחק פ’ (פורגנג) סילביה א’ (אדלסון) ואחרון אחרון חביב דוד הפעוט, ברכות לעלייתכם ארצה …”

הימים הראשונים קשים : “זה היה שוק גדול. דויד בבית תינוקות, האוכל לתינוקות נחשב בורגני … מה שהציל אותנו היו היחסים הקרובים בינינו (הקבוצה האמריקאית) … היינו מלוכדים ועברנו הכל ביחד. לו היינו בודדים לא היה לנו כוח לשאת את זה.”

מספר שבועות אחרי עלייתם נולדה רותי, וכבר בחודש מאי 1947 סילביה נשארת לבד עם שני תינוקות. יצחק נוסע לשליחות כלכלית. הרבה פעמים ברגעי מחלוקת וכעס שמעתי אותה כועסת ואומרת לו “אתה השארת אותי עם עם שני תינוקות ונסעת” … ומאידך תמיד הייתה אומרת שאם אין ריב או כעס סימן שיש בעיה .

ב1953 נולדה מרים, מאה אחוז כחול לבן. באותה שנה סבתא, אמא שלה, באה לביקור ראשון בארץ לאחר שהתאלמנה.

במשך שנותיה הרבות בחצור, לאט אבל בביטחון, עם משמעת פנימית ואחריות רבה, היא מגבשת את זהותה המקצועית בקיבוץ ומחוצה לו. ימים כלילות השקיעה את מיטב כישרונותיה ויכולתה בניהול המטבח וחדר האוכל. בשנות הפעילות בחוץ לנו היה הכי כיף – אימא שנוהגת ברכב, איך אפשר לשכוח את הסיטרואן האפור הקטן…

חיי החברה היו אהובים עליה. היא הייתה באמת אישה של אנשים. בנוסף לקשר העמוק והקרוב לחברים האמריקאים, היא מרחיבה את מעגל הקשרים והופכת את המקום, את חצור לבית. אוהבת חברות, חברות וחברה, מקבלת כל אחד ואחד במאור פנים, קשובה ותומכת. את הקשיים, את הצד הביקורתי, הכעס או התסכול ידעה להצניע.

סילביה התנהלה בשתי שפות. אנחנו גדלנו במשפחה דו-לשונית. ספרים וכתבי עת קראה רק באנגלית. היה לה חיבור עמוק למורשת התרבותית של שפה זו. המוכר לכם מישהו שפותר את תשבץ הניו יורק טיימס בעשר דקות ? באנגלית יכלה להביע את עצמה באופן מלא. היא וגם יצחק הרגישו עצמם כחלק מההוויה היהודית אמריקאית של תקופתם, זו ההולכת ומשתנה היום …

בשנים הראשונות של ההזדקנות חיו ההורים חיים פעילים ויפים. זוגיות טובה, חברים טובים ומשפחה מורחבת מתפקדת. החיים כזרם יציב של נהר רחב ידיים… בגיל 86 הופיעו סימני דמנציה ראשונים אצל יצחק. אחרי שלוש שנים בבית, ביחד, היא שקעה בדיכאון שיותר לא עזב אותה. נפשה לא הכילה את הפרידה מיצחק, את אבדן האהבה. לא נשכח את החיבוקים האינסופיים ועדיין מהדהדות המילים
 “Syl, I am crazy about you”..… ואת כמו נערה עונה לו Ho Issac , just leave me alone, תעזוב אותי כבר”…

שתים עשרה השנים האחרונות עברו עליך במרכז הבריאות, עד גיל מאה וארבע. אנחנו רוצים להביע את רגשי תודתנו לכל הצוותים המסורים. תודה מיוחדת לבינסי המלאך שלנו, שילדה את בתה הבכורה ביום פטירתה של ממי. מעגל אחד נסגר ושני נפתח. החיים נמשכים …

ממי הנצחית והיקרה שלנו, אנחנו כולנו פה, קרובים ורחוקים: המשפחות של דוד רותי ומרים, נפרדים ממך, אחרי שכבר אמרנו שלום ליצחק ולדוד. והנה את שבה אל אייזיק, פורגי, או יצחק, או איך שלא תקראי לו … כנראה שלא במקרה, ביום השנה ה 13 לפטירתו.

נוחי בשלום על משכבך.
אוהבים אותך