נולד בברלין, גרמניה
עלה ארצה בשנת 1947
נפטר בקיבוץ חצור, ישראל
בנם של הילדה ופיליקס בוכטל
בעלה של יפה ז”ל
אביהם של יוחנן, ערן ורינה
קורות חיים:
חיים נולד בברלין, ב-14 ביולי, 1918 בשם היינץ בוכטל, בן שלישי למשפחה יהודית-חילונית, מתבוללת ממעמד הביניים. לאבא של חיים היה מפעל לעיצוב בגדי נשים שבו בילה את רוב זמנו. אמו, שהייתה משכילה ודוברת כמה שפות, נשארה בבית ודאגה לתת לשלושת בניה חינוך רחב אופקים. חיים נולד בשלהי מלחמת העולם הראשונה ובשנות חייו הראשונות חיה המשפחה בצמצום. משהסתיימה המלחמה, החל עסק האופנה של האב לפרוח והמשפחה רכשה וילה גדולה בעלת גן רחב ידיים ברובע גְרוּנווֶלד. באזור הבית היו הרבה אגמים קטנים סביבם אפשר היה לטייל בקיץ ולהחליק עליהם בחורף.
בזכרונותיו מתאר חיים ילדות טובה, עשירה בטיולים, בילויים וְחַבֵרוּת אמיצה בין שלושת האחים. אמנם אביו נעדר הרבה בשל עבודתו אך יחד עם האם טיילו חיים ואחיו ברחבי אירופה, למדו שפות והתיידדו עם אנשים מארצות שונות. בזמן המשבר הכלכלי לפני מלחמת העולם השניה, השכירה האם חדרים לסטודנטים זרים כדי לעזור בפרנסת המשפחה. חלק מהדיירים הפכו לבני בית ועם כמה מהם התכתב חיים שנים רבות. מגיל צעיר היה חיים אספן נלהב ואת אוסף הבולים שלו התחיל כבר בגיל עשר. במהלך חייו הפך חיים לאספן בולים מקצועי, רכש חברים רבים בארץ ובעולם וטיפח אוסף בולים רב ערך.
ב-1928 הצטרף חיים, בעקבות אחיו פריץ, לתנועת הנוער היהודית “קַמֶרַדֶן”, תנועת נוער סוציאליסטית, שבמסגרתה יצאו הנערים לטיולים רגליים ארוכים וישנו באוהלים. חיים התאהב ביציאה אל חיק הטבע ומאז לא הפסיק לטייל, בעיקר ברגל או באופניים. כעבור שנים מספר, כשכבר היה בארצות הברית, עשה חיים טיול אופניים מניו יורק לניו המפשייר, מרחק של כמעט 2000 ק”מ.
עד עליית הנאצים לשלטון, למד חיים בבית הספר התיכון באזור מגוריו, אך ב-1934 כשהיה כבן 16, נאסר על היהודים להמשיך ללמוד בבתי הספר הכלליים וחיים היה צריך לבחור בין המשך לימודים בבית ספר יהודי לבין לימוד מקצוע. הוא בחר להתמקצע במפעל לאופטיקה והתלמד שם שלוש שנים עד שמעסיקיו נאלצו להפסיק את לימודיו בשל היותו יהודי. למרות זאת נתנו לו תעודת סיום והוא עבר למפעל אופטיקה קטן בו עבד ביום של “ליל הבדולח”. באותה תקופה התפרקה תנועת ה”קמרדן” וחיים הצטרף לתנועת ה”ווֶרְקוֹלוֹיטֶה” שהיתה תנועה ציונית שבוגריה הקימו את קיבוץ “הזורע”.
ב-1936 התחילה המשפחה לחשוב ברצינות לעזוב את גרמניה ושני אחיו הגדולים היגרו לארה”ב בזה אחר זה. חיים נשאר בגרמניה עד 1938, יחד עם הוריו שהתקשו להשיג ויזה לאמריקה. . קצת לפני שעזב את גרמניה לצמיתות ערך חיים טיול גדול עם חברו הטוב – יוֹכֶן ברגר. כשכבר היה באמריקה שלח חיים כסף וניסה להוציא את חברו מגרמניה באמצעות ויזה פיקטיבית. אך זה היה מאוחר מדי ויוכן נספה בשואה יחד עם רוב בני משפחתו. לימים קרא לבנו הבכור יוחנן, על שם חברו הטוב.
לניו יורק הגיע חיים ב- 1940. הוריו שהצליחו להימלט מגרמניה ברגע האחרון, הגיעו באוניה מליסבון רק ב- 1941, בדיוק בזמן לחתונה של חיים ויפה. חיים ויפה נפגשו ברוצ’סטר, שם היתה יפה מזכירת קן השומר הצעיר. חיים הגיע לרוצ’סטר בטרמפים, כי כסף לאוטובוסים לא היה לו. הוא הסתדר יפה בעבודה בחברת האופטיקה”קודאק”, שכר חדר בבית אימה של יפה והתחיל להיות פעיל בקן השומר הצעיר. חיים ויפה טיילו כמעט כל סוף שבוע. ואהבת הטיולים המשיכה כל חייו, בעיקר באופניים וברגל.
ב-1944, לאחר שקיבל אזרחות אמריקאית, התנדב חיים לצי ואחרי הטירונות נשלח לשרת בספינת תחזוקה של משחתות. במסגרת שירותו בצי האמריקאי, במהלך מלחמת העולם השנייה, שהה במקומות רבים כולל “פֶּרְל הַארְבּוֹר”, האי לֵיְיטֶה בפיליפינים ואוֹקִינָאוָוה, מקומות בהם התרחשו קרבות קשים. כשהשתחרר ב-1946, חזר חיים לבית של הקיבוץ בניו יורק, שבו היתה יפה מטפלת התינוקות. כדי לקבל ויזה, כתב חיים לטכניון בחיפה וקיבל אישור לימודים כחייל משוחרר מהצי האמריקאי, אך מכיוון שיפה הייתה בהריון הוא החליט לחכות ותוקף האשרה שלו פג. אחרי שיוחנן נולד יפה ויוחנן הצליחו להשיג ויזות והפליגו לארץ במאי 1947. ואילו חיים קנה כרטיס ליוון, באוניה שעברה דרך ביירות וחיפה. כשהגיע לחיפה ירד מהאוניה עם אישור זמני וכך הצטרף ביוני למשפחתו בקיבוץ ארץ ישראלי ג’ בראשון לציון ומשם לחצור.
במלחמת השחרור, לאחר ההפוגה הראשונה נדרש הקיבוץ לשלוח כיתה מגוייסת לפעילות צה”ל בדרום וחיים צורף אליה כרובאי וכאלונקאי. הם השתתפו בפינוי ילדי קיבוץ “ניצנים”, נשלחו למקש את הדרכים המובילות לכפר ורבורג, ובהמשך הגיעו לקיבוץ נגבה. חיים השתתף באחת ההתקפות על משטרת עיראק סואידן ואחרי זה הם חזרו לחצור. באוקטובר גוייס שוב ונשלח עם חברים נוספים למשלט בגבעה 113. כשהשתחרר וחזר לחצור, עבד במספוא ובהשקיה, ואחר כך במשך שש שנים ב”אמן” בבית היציקה. ב-1950 נולד בנו ערן, וארבע שנים אחריו נולדה רינה.
ב-1960, לאור נסיונו בחיל הים האמריקאי, נשלח חיים לקורס הפעלת דוודי קיטור. הוא הקים את ענף הקיטור בקיבוץ ומאז עבד בתחזוקת הקיטור, הקירור והמכבסה. חיים היה איש משפחה, שקט, צנוע וחרוץ שעשה את עבודתו נאמנה, בחפץ לב וברוח טובה. הוא המשיך לעבוד יום, יום עד אחרי גיל 90 ולאחר מכן עזר לבאים אחריו. חיים היה קשור מאוד לשני אחיו הגדולים שנשארו בארצות הברית ונסע לבקר אותם לפחות פעם בשנה כל זמן שיכול היה.
חיים בן 103 במותו, מאחרוני הותיקים שהקימו את חצור, יחסר לנו בנוף הקיבוץ רכוב על אופניו או קלנועו, נושא את כלי עבודתו וחיוכו, את אוצר ניסיון חייו וטוב ליבו.
הניח אחריו שלושה ילדים – יוחנן, ערן ורינה, שלושה נכדים – ארז, אסף ויאיר ושלושה נינים.
יהי זכרו ברוך.
חיים טל: אגדה מהלכת (כתבה חוה)
כל מי שהכיר את חיים במשך השנים הארוכות של חייו יסכים שהוא היה אגדה מהלכת – עם דגש על המילה “הליכה”.
מאז שהיה בחור צעיר, הוא אהב טיולים רגליים בתנועת הנוער בגרמניה. כאשר הוא הצליח ברגע האחרון לברוח לארה”ב, הוא הביא איתו סירת קנו וגם אופניים וחרש את צפון-מזרח ארה”ב ברגל ובאופניים עד שהגיע לעיר רוצ’סטר בה הכיר את יפה. ליוחנן יש זיכרונות רבים מהטיולים הרגליים שהם עשו יחד בארץ מנהרייה עד לכנרת וגם בזמן הביקורים המשפחתיים בארה”ב.
עד כה הסיפור אולי לא שונה מתחביבים של אנשים אחרים. אבל גם כשהגיע לגבורות, חיים לא הפסיק ללכת. זכור לי פעם, אולי לפני 20 שנה, כשהתיישבתי עם חיים בשולחן לארוחת צהריים בחדר האוכל והוא סיפר לי שהוא בדיוק חזר מתור בקפלן – זאת אומרת חזר ברגל! כאשר הוא ראה שאני נדהמת מעצם ההליכה לאורך הכביש הארוך והסואן, הוא מיהר להרגיע אותי שהוא לא הלך בכביש אלא עשה קיצורי דרך בפרדסים ובשדות. לא נרגעתי עד היום.
וחיים המשיך ללכת. הוא חרש את כל תל אביב ברגל ואף פעם לא עלה על תחבורה ציבורית. עד שהוא ויתר על הטיפול בקיטור, אפשר היה לראות אותו רכוב על האופניים הישנים שלו נוסע בכל רחבי הקיבוץ, מחזיק במכלי נפט וחלקי מתכת. אבל כמה אנשים יודעים שעד שנות ה-90 שלו הוא היה עושה “טיול בוקר” כמעט כל יום לגן יבנה (דרך השדות, כמובן) לקנות כרטיס פיס? כאשר שאלו אותו למה לקנות כרטיס הוא הסביר שזה נותן לו סיבה ללכת. דרך אגב, הוא לא זכה אף פעם.
כמו בהליכה, כך גם בחיים, הוא תמיד הסתכל קדימה. חיים עשה הרבה מעברים במשך חייו: מגרמניה לארה”ב, לשרות בצי האמריקאי באוקיאנוס השקט, לעליה לארץ בעקבות יפה ויוחנן התינוק, וגם אחרי מות יפה לפני 25 שנים, הוא המשיך לנסוע לארה”ב לבקר את שני אחיו הבוגרים ואת המשפחה של יפה. הוא קיבל בהבנה את רוח השינויים בקיבוץ ובמידה מסוימת את השינויים הגופניים שהגיעו עם הגיל. את ההליכות ברגל הוא החליף בנסיעות בקלנועית בקיבוץ, בקריאה ב-NATIONAL GEOGRAPHIC ובצפייה בתכניות טלוויזיה על מסעות והיסטוריה.
עד גיל 96 הוא חיי חיים עצמאיים, אכל כל יום בחדר האוכל והשתתף בימי שישי במפגשי הקפה עם אנשי השרותים צעירים כוותיקים. במשך כל השנים הוא המשיך בנאמנות לנסוע עד לכפר תקווה לביקורים תכופים אצל ערן – תמיד בתחבורה ציבורית וכנראה לפעמים גם בטרמפים.
בגיל 96 נכנס אבי נש לחייו ולחיינו והפך לחבר נפש. יחד הם יצרו ידידות חמה ומיוחדת במינה. ב-3 השנים האחרונות, כאשר מצב בריאותו של חיים החל להתדרדר, אבי סירב לעזוב אותו וטען, לדעתנו בצדק, שאין אף אחד אחר שיכול לטפל בחיים כמוהו. הידע הרפואי והניסיון הרב של אבי בטיפולי מבוגרים הציל לא פעם את חייו ועזר לו להגיע בבריאות טובה וחיים מלאים סיפוק כמעט עד ימיו האחרונים.
חיים היה אדם מזן נדיר. שנים רבות הוא טיפל במסירות ובסבלנות ביפה עד למותה הפתאומי. הוא לא נראה כועס אף פעם ותמיד היה מוכן לעזור לחברים בקיבוץ. בזיכרונו הפנומנלי הוא זכר מספרים ותאריכים ונהג להפתיע חברים בברכת יום הולדת שמח. חיים היה אוהב אדם שלא רב אף פעם ולא שמר טינה לאף אחד.
חיים היקר, שתהיה לך נסיעה טובה והליכה נעימה היכן שלא תהייה. היית אגדה מהלכת ותמשיך ללכת תמיד בזיכרונותינו.