נולדה בקובנה, ליטא
עלתה ארצה בשנת 1933
נפטרה בקיבוץ חצור, ישראל
בתם של עטרה ומאיר ז”ק
זוגתו של יחזקאל ז”ל
אימם של נילי, מיכל ורפי
קורת חיים:
חנה או חנה במלרע, כפי שאמא שלי אהבה שיקראו לה, הגיעה לקיבוץ חצור ב 1978 בעקבות היכרות עם יחזקאל אהוב ליבה.
כך התחיל הפרק המיטיב של חייה שנמשך לאורך 43 שנים עד שנסתיים אתמול לפנות בוקר.
ואלה שני ימי חייה של חנה:
החיים הראשונים – מלאים נפתולים, סערות, ולא מעט כאלה, והחיים השניים – בחצור, יציבים חמים וטובים.
חנה נולדה בקובנה, ליטא, ב 19.11.1925 לעטרה ולמאיר ז”ק אחות צעירה לצביה. סבתא עטרה אהבה להצמיד את תאריך הלידה לחג שבסביבה, וכך נקבע שיום הולדתה נחגג בשמחת תורה, כך עד יום הולדתה האחרון בגיל 96. האמת כיף גדול.
הבית של עטרה ומאיר היה בית ציוני למהדרין. דיברו בו אך ורק עברית וצביה וחנה הלכו ללמוד בגמנסיה “תרבות”, בעברית כמובן.
ב 1933, עם מינויו של היטלר כקאנצלר גרמניה השכנה, לקח מאיר את משפחתו ועלה לפלשתינה. הוא הזהיר את כולם שמי שלא יעלה – ייספה.
כמה עצוב שנבואת הזעם הזו התגשמה בצורה המזוויעה ביותר.
המשפחה הגיעה לתל אביב והשתקעה ברחוב מאזה 33, מול מגדל המים של גימנסיה בלפור, לימים עירוני א’.
סבתא עטרה נשארה בבית הזה עד מותה בשיבה טובה בגיל 93, בביתה, במיטתה, תוך שינה, כשלצידה בנותיה חנה וצביה.
מסורת משפחתית…
הילדות, הנעורים והחיים הבוגרים של חנה היו לא קלים, וזו לשון המעטה.
בגיל 3 חלתה חנה בטיפוס, מחלה שהיתה אז מסוכנת ביותר. היא היתה מאושפזת חצי שנה בבית החולים כשאמה לצידה.
כשהחלימה היתה צריכה ללמוד לאכול וללכת מחדש.
מיד לאחר מכן נולדה האחות הקטנה, נחמה, שחלתה בעודה תינוקת ומתה בת פחות משנתיים. אותה עטרה לא הצליחה להציל.
וכך, כשעלו ארצה, השאירו בכאב לב את הקבר של נחמה הקטנה מאחריהם וזה נשאר פצע מדמם אצל עטרה לכל חייה.
כשעלתה המשפחה דוברת העברית והתיישבה בתל אביב, הלכו הבנות לקנות “גלוסקאות”, גרבו “פוזמקאות” ונעלו “אינפילאות”. קל זה לא היה…
חנה אהבה מוזיקה כל חייה ולמדה לנגן על פסתר שקנו לה הוריה.
באמצע השמינית בשנת 1942 החליטה הנערה העצמאית והדעתנית לעזוב את הלימודים ולהתגייס לצבא הבריטי. הוריה, בכעסם, מכרו את הפסנתר האהוב עליה, אך מאומה לא עזר ובסופו של דבר הם השלימו עם החלטתה.
חנה שירתה בצבא תחילה כנהגת משאיות כבדות ולאחר מכן כנהגת אמבולנס.
מתוך השרות כנהגת אמבולנס נולדה החלטתה לעלות לירושלים לאחר שיחרורה מהצבא וללמוד בבית הספר לאחיות.
במהלך הלימודים פרצה מלחמת העצמאות וכך נקלעה למצור על ירושלים.
לאחר סיום מלחמת העצמאות חזרה חנה הביתה לתל אביב, הכירה את יעקב שהיה אז סגן בהנדסה קרבית, מוכשר ובעל ידי זהב והם נישאו ב 1949. נולדנו אנחנו – נילי, מיכל ורפי. המשפחה גרה בבת ים ברחוב ארלוזרוב 33 בבית קטן שעומד על תילו עד היום.
ב 1956 מיד לאחר מבצע סיני, ירדה המשפחה לאילת, כאשר יעקב, שהיה מסגר מחונן ועבד במקורות, הושאל לקו צינור הנפט אילת כדי לסייע בבניית הנמל החדש.
אילת היתה אז ישוב ספר בחיתוליו ואלו היו שנים טובות. אבל אז שוב אחז אי השקט במשפחת הצוענים והמשפחה עברה לנתניה בעקבות עבודתו של יעקב.
הרפתקאות שונות גילגלו את המשפחה כה וכה והמשפחה חזרה לתל אביב.
יעקב וחנה התגרשו בשנת 1967.
חנה נשארה בתל אביב, התחילה לעבוד במשרד השיכון, ואז ב 1976 נפל דבר והכוכבים שינו את מסלולם.
ויקטור שם טוב, שר השיכון, מפ”מניק בולגרי, שאל את חנה: האם אני יכול להכיר לך חבר טוב שלי, בולגרי, גבוה, מקסים שהתאלמן לפני שנה? … והשאר היסטוריה.
חנה הגיעה לחצור בגיל 53, ביקשה בכל תוקף, כלומר דרשה להתקבל כחברה מן המניין. התחילה לעבוד ב”אמן” ברצפת הייצור ואחר כך בבקרת איכות עד גיל 90.
אין ספק שהחום הבולגרי הייטיב וריכך את הנוקשות הליטאית. האהבה ההדדית שלהם היטיבה עם שניהם ושניהם זכו.
וגם אנחנו זכינו לראות את חנה משתרשת בקהילה וחיה בטוב, ביציבות וברוגע.
בסופו של דבר לאחר חיים ארוכים ועצמאיים, כמי שניהלה את כל חייה בעצמה, כך גם ביקשה להיפרד מהעולם – במיטה, בביתה האהוב, במנינמום אפשרי של סבל וכאב.
התמזל מזלה ומזלנו ובעזרת הקהילה המיטיבה של חצור, הצלחנו לקיים את בקשתה האחרונה ועל כך אנחנו מאוד מוקירי תודה בשמה ובשמנו לקהילה הנפלאה הזו של קיבוץ חצור.
מיכל.
