נולדה באיסטנבול, טורקיה
עלתה ארצה בשנת 1949
נפטרה בקיבוץ חצור, ישראל

בתם של דוד ומרים לוי-הרה
אמא של אנדה הראל דגן

קורות חיים:

לאה והבה נולדה באיסטנבול בטורקיה. היא נדדה עם משפהתה למצרים, שם גדלה, התחנכה, ונישאה לאברהם והבה. היא ילדה ארבע בנות ובן. שכלה את בעלה בגיל צעיר ובאומץ ובתושיה רבה חינכה את ילדיה וקיבלה את דרכם הציונית-סוציאליסטית. יחד אתם עלתה ארצה במאי 1949 והשתקעה בקבוץ משמר העמק. בערוב ימיה שהתה עם בתה אנדה בחצור ואף הספיקה להיות כמה חודשים עם בתה מרים בקבוץ עין שמר.

היא היתה סבתא של 14 נכדים ורב סבתא ל-4 נינים, ביניהם פז ואילון.

נונה גדולה שלנו –

נונה השמחה, הטובה והיפה שלי. לאמר לך – נונה – עד כמה קרובה את אלינו. לאמר לך – עד כמה אוהבים אותך, את ביתך, את ריחך, את רחבות-הלב וגאות הנפש. את כוחות הרוח שלך. את הפתיחות בה את נחנת, בה אהבת וקיבלת אליך כל נכד וכל נין, כל בן-זוג וכל חתן. את הרחבות הענקית הזו שבך היכולה להכיל את כולנו, ולהאציל מחייך על חיינו.
נונה שלי, נונה של מחרוזות הפולה ביום השישי. שלוש מחרוזות לך – נונה שלי. נונה של סלי פרחי-ההדר, ההופכים לתמצית ריח; ריח החג הרחב והגדול, ריח מצרים הגדולה והרחבה.

נונה שלי האמיצה והגדולה.
הלכת אחרי בנייך בשם הרעיון-הציוני ועלית לישראל. פה הקמת לך בית חדש.
כל כך אהבתי לבוא אלייך למשמר-העמק. אל היכלי הירק. אל גינתך הקסומה. גן העדן של ילדותי. הרקפות מתחת למדרגות, הדרך – והציורים בו, ואהבה גדולה השופעת והבאה ממך!

נונה גדולה שלי — והימים זרמו לשנים והשנים זרמו לנכדים ומתנותייך הטובות תמיד… והנכדים הביאו איתם נכדים-נינים.
ואז יום אחד, חיבקת אותי ואמרת – שדי לך, שמלאו חייך. שכל שרצית – יש לך ועכשיו תורם של אחרים. וניצוץ של שובבות היה בעינייך.

נונה. היי שלום.
דגנית