רמי כהן

18/3/1949
1/8/2022

נולד בחיפה, ישראל
נפטר בקיבוץ חצור, ישראל

 

בנם של שושנה וחיים
בעלה של עליזה
אביהם של רן, רונית, מיכל ואבי

 

קורות חיים:

רמי נולד  בחיפה ב- 18 במרץ 1949. בן יחיד לשושנה וחיים.
גדל ולמד בקרית מוצקין. בתיכון למד בבית הספר הטכני בוסמת שליד הטכניון.
בתנועה היה בקן השומר הצעיר בקריות.
ב- 1967 התגייס לצבא במסגרת הנח”ל. 
בשנים 68 – 69  סיים קורס מכ”ים וקורס קצינים ולאחר מכן הפך ל”ערביסט”.
הצטרף ליחידה 504 בה שירת בקבע ובמילואים עד גיל 60+ והשתחרר בדרגת סא”ל.
אין ספק שהיחידה במהותה בנתה את אופיו של רמי – קצת שתקן, אוסף אינפורמציה ומעבד.
גם בגיל מבוגר הקפיצו אותו מידי פעם ליחידת חיל הים באשדוד לצאת להפלגה למספר ימים. השתתף באירועים שונים שהשתיקה יפה להם.
לאחר שירות בקבע השתחרר ושירת במשטרה כקצין מודיעין באזור רמלה.
לאחר סיום קורס הקצינים הצטרף לגרעין בקבוץ הראל. במסגרת הגרעין הכיר את ציפי אתה הקים משפחה ונולדו רן ורונית.
כשהגרעין בהראל התפרק משפחת כהן עברה לקבוץ חצור.
בתחילת 83  , לאחר גירושיהם,  הכיר את עליזה ונולדו להם מיכל ואבי.
בשנותיו בקבוץ רמי עבד במוסך ולאחר מכן עם הרקע הטכני שהיה לו ולימודים נוספים ברופין יצא לעבוד מחוץ לקיבוץ. ניהל מוסכים שונים ואף זכה לבנות 2 מוסכים של מרצדס.
לאחר יציאתו לגימלאות לא ויתר והמשיך לעבוד כקצין בטיחות.
תחביב מיוחד היה לרמי. החל לטפח גינה שהלכה וגדלה וגידל בעיקר פלפלים חריפים  בחממה.
רמי אהב לקרוא בעיקר ביוגרפיות והיה מצוי בפוליטיקה המדינית והקיבוצית.
לפני כ- 10 חודשים נחתה “המכה”, התגלה בגופו סרטן אלים בשלבים מתקדמים.
לאורך השנים נולדו 6 נכדים מארבעת הילדים והם היו האור המנחם.
נזכור אותך ונספר לנכדים.

 

עליזה כותבת:

היי רמי
כך החלה השיחה שלנו לפני 39 שנים וחצי. חתיכת זמן. קיבוצניק שלא מוכן לעזוב את המקום ועירונית לא צעירה שצריכה להתקבל בחברה די סגורה. לא חשבתי שזה יהיה מפגש רציני. מי חשב שנשרוד ביחד כל כך הרבה שנים. שנה וחצי לאחר מכן הצטרפתי אליך לקבוץ והקמנו בית.
השנים הראשונות לא היו קלות. עזרת לי להכיר את הקבוץ, למדנו להכיר האחד את
השניה, למדנו לוותר למרות ששנינו עקשנים לא קטנים. אבל אהבנו מאד. נולדו לנו שני ילדים שהצטרפו לרן ולרונית ובהחלט התחלתי להרגיש שזה בית.
נתנו אחד לשניה מרחב גדול וכל אחד מאיתנו התפתח בתחום מקצועו.
תמכת בי בכל מה שעשיתי גם אם זה היה לפעמים על חשבון המשפחה. לפעמים קיטרתי על דברים בקיבוץ שלא נראו לי אבל אתה הסברת. במשך השנים הפכת לקיבוצניק פחות שרוף והתחלפו התפקידים בינינו.
כשהגענו לגיל פרישה שמחתי מאד. יכולנו לצאת לכל הטיולים הארוכים שרציתי שנערוך, הצלחנו לקיים כמה מהם ונהנינו מאד. תוכניות נוספות חיכו לנו, אך הקורונה הפתיעה ומנעה מאתנו הנאות נוספות. למרות שהגעת לגיל פרישה לא היית מסוגל לשבת בבית. מצאת עבודה שתאמה לך מקצועית ופשוט נהנית מהתפקיד ומהחברים שרכשת בחברה החדשה.
בכל שנותינו ביחד לא הכרת את רופא המשפחה שלנו. פעם בשנתיים התייצבת אצלו להחתים אותו על חידוש רישיון נהיגה. והנה לפני כעשרה חודשים נחתה המכה. אתה, שאחרי יום עבודה עבדת בגינה ואח”כ יצאת להליכה היומית הארוכה, התחלת להרגיש חולשה מוזרה. כבר לא יצאת להליכה בכל יום והתחלת לרזות מאד.
בדיקות שערכת גילו לנו שהסרטן תקף בצורה אלימה. כחצי שנה עברת טיפולים קשים ביותר וצלחת אותם. התחלת להרגיש טוב יותר, אך בשלושת החודשים האחרונים המצב שוב הורע. שכבת על הספה די חסר כוחות והדבר היחיד שהצחיק אותך קצת היו הנכדים.
כאבנו יחד את הסוף המתקרב. רצית שהכל יסתיים אבל לא הסכמתי לשחרר אותך וחזרתי ואמרתי לך שנלחמים עד הסוף. השתדלנו כולנו להקל עליך, לעטוף אותך להיות צמודים אליך. השבוע האחרון היה קשה במיוחד והחלטתי לזרום איתך ולשחרר.
במשך השנים נכנסנו לשגרה ולא אמרנו מספיק האחד לשני אני אוהב.
אהוב יקר אתה משאיר אותי לבד במקום שאהבת. מזלי שיש לנו ילדים אוהבים ונכדים נפלאים שלהם נספר על סבא.
אני רוצה להודות לשכנים ולחברים שביקרו ותמכו בך ובי בתקופה הקשה. לצוות המרפאה ובראשם ד”ר ניר, עפרה ודנה שעמדו לרשותנו בכל עת במתן עזרה מקצועית ואוזן קשבת ונגה שעזרה רבות.
נוח בשלום על משכבך והסתכל מידי פעם למטה אולי תראה אותנו.
התחבר אל האתר
דילוג לתוכן