נולד בטירת שלום, ישראל
נפטר בקבוץ חצור, ישראל 

בנם של פנינה ושלום
בעלה של אסתר
אביהם של דיצה, תקוה, גדי ורותם

קורות חיים:

אברהם נולד בחמישי בנובמבר 1925, בכפר לא כפר, על גבעת טרשים, בנוף הפרדסים המוריקים ועצי השקמה רחבי הגזע של טירת שלום ונס ציונה. ילד פרא, בן יחיד לזוג הורים זקנים, שחיפש את זהותו מרגע שעמד על דעתו. בגיל צעיר עזב את הבית ומצא לעצמו בית חם בבית משפחת דמארי בטירת שלום. הוא עבד ופרנס את עצמו וקורותיו באותה עת יכולים למלא ספר. בשלב זה גם הצטרף לנוער העובד ובהמשך, בזמן מלחמת השחרור מצא את עצמו בקיבוץ מנרה על גבול הלבנון. כשומר שדות הכיר כל שביל וחזותו המזרחית וידיעת השפה הערבית על בוריה הובילו אותו לעסוק בפעילות ביטחונית ומודיעינית, לא פעם תוך סיכון אישי.
את מנרה אהב מאוד, אך לאחר מלחמת השחרור פקד משבר חברתי רציני את המקום ואברהם עבר לקיבוץ נחשולים. הוא היה שם שנתיים ואז עבר לסאסא כי רצה ללמוד גידול עצי פרי. בסאסא הכיר את אסתר.
המפגש בין מזרח למערב הוליד קשר עמוק ומורכב שהזמן ריכך ועיגל את פינותיו ועטף את חבליו ברוך של אהבה אין קץ.
כעבור שנה בסאסא הם עזבו ולאחר מספר ניסיונות במקומות שונים החליטו בסוף 1951 ללכת לחצור, וכאן בנו את ביתם ומשפחתם. אברהם עבד בפלחה ובשלחין, היה סדרן עבודה ומרכז קניות אך בעיקר ורוב הזמן היה, בשנים הראשונות, נהג משאית. מאחורי ההגה, על הדרכים, גמא מרחקים ושמר על חרותו של ילד הפרא. כנהג משאית היה מסיע את כל הטיולים וכך נפגש על כל רבדי האוכלוסיה – ילדים ונוער, אולפניסטים וחברי קיבוץ. בערב לאור המדורה היה מספר צ’יזבטים ומקסים את שומעיו, אבל הכי כייף היה לשבת איתו בקבינה, גבוה מעל הכביש, ולשמוע סיפורים לאורך כל הדרך.
בראשית שנות השבעים ירד אברהם מהמשאית והלך לעבוד במוסך. בנוסף לכשרון הטבעי למד והתקדם מבחינה מקצועית כמכונאי וחשמלאי רכב ובהמשך אף לימד מכונאות ב”צפית” וניהל את המחסן של “הנגב” בהצלחה רבה.
לילדיו היה אברהם אב מסור ללא גבול, לעיתים קפדן ותמיד תמיד אוהב. את ילדותם צבע בטעם אבטיח עסיסי, נהמת מנוע מתקרב, ריח עשן סיגריה, נשיקה עם זיפים וסיפור מרתק לעת ערב.
כשנולדו נכדיו היה כל כך גאה ובשבילם היה עיר מקלט אמיתית “בעתות צרה ובעתות שלום” – סבלני ואוהב, חם ומתחשב.
לאורך כל השנים כתב אברהם סיפורים, חלקם התפרסמו ב”משמר לילדים” וחלקם ב”על התל”. כשפגש את המחשב היתה זו אהבה ממבט ראשון. המחשב נתן לו אפשרות כפולה גם ללמוד איך להפעיל מערכת טכנולוגית חדשה וגם לכתוב באותו זמן סיפורים. הוא היה אוטודידקט אמיתי ובתקופה שרוב האוכלוסייה עוד התייחסה למחשב בחשדנות, אברהם כבר נבר בספרים, התקין תוכנות והתידד עם “איינשטיין”. דרך ההתעניינות במחשב יצר קשר עם ילדים ומבוגרים ותמיד היה מוכן לעזור וללמד. אברהם אהב אתגרים – הוא לקח על עצמו להכניס לחצור את “הרמזור”, שהיה בחיתוליו כאב ראש אמיתי, וערך את ספר הטלפונים הפנימי הראשון.
בשנים האחרונות, כשכבר היה לו קשה ללכת, היה מגיע לספרייה יום-יום על הקלנוע כדי לעזור בהתקנת והפעלת תוכנת הספרייה. לפני כשנתיים הצטרף אברהם לפורום ספרותי באינטרנט – פרסם סיפורים ושירים, רכש ידידים וירטואליים נאמנים וזכה להמון כבוד והערכה.
אברהם היה איש סגור אך לבבי, חם אך חמור סבר, לבד אך לא בודד. הוא בחר להתמודד עם המחלה בדרכו ובביתו, על כוס קפה וסיגריה – בהשלמה וקבלה של הבלתי נמנע. הקץ בא מהר ובמפתיע.

יהי זכרו ברוך!