נולד במונטריאול, קנדה
עלה ארצה בשנת 1946
נפטר בקבוץ חצור, ישראל

בנם של אטל ואהרון כהן
בעלה של רחל
אביהם של שלמה ושמעון

קורות חיים:

בילדותו המשפחה גרה ברובע צרפתי – היתה להם שם חנות – ושם טעם את האנטישמיות. אביו לא היה סוחר מוצלח ומהר פשט את הרגל והלך לעבוד בשכירות.
נעוריו של איבי עברו בצל המשבר הכלכלי הגדול. בתקופה ההיא חוק החיים היה – חסך כל פרוטה והסתפק במועט. החוק הזה השפיע על כל חייו והוא נשאר צנוע עד הסוף.
אחרי שעות בית הספר ובחופשים הוא עבד בעבודות מזדמנות על מנת לעזור למשפחה, והצליח לגמור תיכון מסחרי בהצטיינות. בגיל 14 הצטרף לשומר הצעיר, שם פגש את רחל שכבר הייתה ותיקה בקן, שבאותה תקופה מנה 400 שומרים.
חודש לפני המלחמה הם התחתנו. רחל נשארה במונטריאול לנהל את הקן “דין התנועה” ואיבי נסע לליברטי בארה”ב לחוות ההכשרה של התנועה. אחרי חצי שנה רחל הגיעה לליברטי והם נשארו שם עד סוף 1941, כשארצות הברית נכנסה למלחמה וכל הזרים – לא אזרחי ארה”ב גורשו.
אז נוסדה הקומונה “הבית” בטרונטו. בתקופה ההיא איבי עבד בהנהלת חשבונות והגיע לניהול משרד של תאגיד של 3 בתי חרושת לטקסטיל בבעלות משותפת.
ב-1943 איבי גוייס לצבא הקנדי אבל כשעמד להפליג לאירופה, המלחמה נגמרה שם והצבא הקנדי נשלח לחוף המערבי משם התנהלה המלחמה עם יפן.
ב-1946 עלה לארץ עם קבוצה גדולה של חברי קיבוץ ג’ אמריקאי. ההתחלה היתה קשה. חסרה לו השפה העברית וכל נסיון בעבודה גופנית, אבל הוא רצה לעבוד בעבודות “חלוציות” ובשנים הראשונות עבד במספוא. במלחמת העצמאות התגייס לפלוגת ההגנה ולא היה בחצור רוב חדשי המלחמה.
לאחר המלחמה הוא המשיך לעבוד בשלחין, ולאחר מכן היה מרכז קניות במשך 6 שנים ומחסנאי מטבח כמה שנים. בסוף חזר למקצוע הישן – הנהלת חשבונות.
בשביל הנשמה איבי היה מעוניין במשחק. פעמיים בחיים הצליח להשתתף בהצגות שהפיקו בקיבוץ ולקבל תפקידים מרכזיים בהן. פעם בהצגה אירית “יונו והטוס” ופעם במסיבה גדולה לציון 20 שנה לעליה האמריקאית בהצגה “מכונת החישוב” עם סלביה קדם ועוד חברים.
בשנת 50 הגיע אלינו שלמה שהיה בן 5 ואחרי שנתיים נולד שמעון. שני הבנים ומשפחותיהם היו מאד קשורים אליו ואפילו בימיו הקשים לקראת סוף החיים היה חיוך של אושר מתפשט על פניו למראה הנכדים.
לפני 4 שנים פקד אותו הארוע הראשון ואחר כך התפתחה מחלת הפרקינסון המצב הלך והדרדר ובערב פסח תשנ”ו הארוע האחרון גרם לסיום חייו כמה שעות אחרי הסדר.
איבי היה קיבוצניק מסור ואכפתי, ועד מחלתו לא החסיר שיחה או דיון ותמיד השתתף באופן פעיל.
נזכור אותו כך.
יהי זכרו ברוך.

רחל.