איבי שפי נולד ב 18 בדצמבר 1918 למשפחת מהגרים טיפוסית בניו יורק.

בן זקונים שלישי להוריו שמואל שיפמן שהיגר מדרכוביץ בגליציה בסוף המאה
ה 19 ואימו גולדי נלקין מפלונסק. אביו התפרנס כצבע ובעל חנות לצבעים וטפטים. כדי
להתמודד עם הקשיים הכלכליים בתקופת השפל בארה”ב, בין מדללי הצבע בחנות נמכרו
גם משקאות אסורים.

אחיו הגדולים ממנו במספר שנים עוזבים במהרה את הבית ואיבי נותר לבדו
בבית ולהבדיל מאחיו משלים את לימודיו במערכת הציבורית עד לסיום התיכון.

כבר בילדותו פיתח אהבה עזה לצומח ולחי. בילה שעות ארוכות בגנים
הבוטנים באזור ניו יורק, יצא לטיולים רגליים בטבע של שולי הכרך והביא בעלי חיים
לביתו. תמיד נזכר בהתלהבות ביציאה למחנות הקיץ ברכבת הקיטור (צ’ו צ’ו טריין) למספר
שבועות בחיק הטבע.

באותן שנים הכיר נער, בן למשפחה שהיגרה מפלסטינה והיה מלא הערצה
לתעוזתו (הצברית) לעמוד מול חבורת נערים איטלקים שהתנכלה להם.

בתקופת נעוריו הצטרף איבי לשומר הצעיר בקן הברונקס ונקשר לרעיון
הציוני, הוא הרגיש שמצא את מקומו עם אותה חבורת צעירים שלימים הקימה את קיבוץ
אמריקאי ג’.

בגמר התיכון עדיין בתקופת השפל הגדול התחיל לעבוד בעבודות שיפוץ
מזדמנות עם בעלי מלאכה מקומיים בניו יורק. לאחר זמן מה החליט לנסוע דרומה ולהכיר
את האמריקאים האמיתיים (כפי שקרא להם). מצא עבודה במספנות בנורפולק וורג’יניה שעסקו
בבניית אוניות מלחמה לקראת המלחמה ההולכת וקרבה (הכסף שהרוויח הלך כמובן לגרעין).
איבי נהג לספר על חווית המפגש שלו עם האנשים הכפריים שעבדו איתו ונולדו בהרי
האפלשים, אזור עני וקשה יום שבחייהם לא פגשו ניורקי יהודי.

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה באירופה, לא חיכה איבי לצו הגיוס (שהוצא
רק לאחר פרל הרבור) ומיהר להתגייס לצי האמריקאי ליחידת דבורי הים (סיי ביזס).
לאורך שנות המלחמה שהה בעיקר באזורי הקרבות באוקיינוס השקט, בהוואי, איי הבתולה, Okinawa  ועוד…

עם שחרורו בתום המלחמה חזר להכשרה בניו יורק והתנדב כרב מלחים למפעל
עליה ב’. במסגרת זו רכשו קורבטה קנדית והסבו אותה לאונית מעפילים
“ההגנה” אשר איתה ביצע שני סבבים של הבאת מעפילים מאירופה לארץ ישראל.

בהפלגה השנייה שטה האנייה ישירות לחיפה וצוות המלחים הצליח להסתנן
ליבשה. עד מהרה הצטרף איבי לחבריו בקיבוץ ג’ שבראשון לציון והספיק להיות שותף
לעליה לקרקע לתל הרוחות הוא קיבוץ חצור.

במלחמת השחרור שירת איבי כלוחם בגבעתי והיה שותף למבצעים שנערכו באזור
הדרום כולל ניסיונות כיבוש משטרת עיראק סוויידאן.

בקיבוץ מצא איבי את מקומו כבעל מלאכה מגוון ורווק יפה תואר. בעבודתו
כרועה צאן שילב בין אהבתו למרחבים ולבעלי חיים.

ב 1952 הצטרפה לאולפן של הגרעין הצרפתי תלמידה שלא מן המניין ואיבי
מצא את אהבת חייו, עליזה. לאיבי ועליזה נולדו 3 ילדים עודד אביטל ורדי, 8 נכדים
תאיר, עדי, אביגיל, גיל, אביב, ליאור, טל ורון, ונין אחד אביה.

במהלך השנים שילב איבי את אהבתו לעבודת כפיים וטבע במגוון עבודות
שונות: בנאי, רועה צאן, נגר, חצרן ילדים, גידול ורדים בחממות, מטע השקדים והפקאנים
ולבסוף שנים ארוכות בגינות הנוי (עד גיל 90). תמיד העדיף את העשייה השקטה על פני
דיונים מיותרים.

בזמנו הפנוי השקיע רבות בגינתו הפרטית והמיוחדת ואהב את השונות
והגיוון. הרבה לקרוא בתחומי מדע, טבע ותרבות. עדינותו וטוב ליבו נכחו במעשיו
והקרינו על כל מי שבא איתו במגע.

לאורך השנים חי איבי את חייו בהזדהות ואמונה שלמה בקיבוץ. חייו
הארוכים היו מלאי עניין ועשייה.

כך חי אוהב ונאהב.                                          

המשפחה