נולד בהיו-צ’בא, הונגריה 
עלה ארצה בשנת 1938
נפטר בקבוץ חצור, ישראל 

בנם של בלה ושמואל שרייבר
בעלה של טובה 
אביהם של נורית, איתן ואילן

קורות חיים:

אלישע נולד ב- 5 ליולי 1916 בהיו-צ’בא אשר בהונגריה. היה בן למשפחה ענייה, ילד אמצעי בין חמש אחיות. לימים היה אומר לבניו כשהיו באים לחדר יחפים: “כאשר אני הייתי קטן לא היו לי נעליים; אינני מסכים שאתם תלכו בלי נעליים…” ב- 1931 נכנס לתנועת השומר הצעיר במישקולץ והפך במהרה לאחד מפעילי הקן. הוא עבד מגיל צעיר אך למרות זאת הספיק ללמוד הרבה. אף כי בא מבית מתבולל למד עברית והיה בין המעטים בתנועה שידעו לדבר בה. גם למד ערבית.
בגיל 16 התייתם מהוריו ובסוף 1932 עבר לעיר הבירה. נער יפה, שערו בלונדיני וסמוק לחיים, הוא היה במהרה בין פעילי הקן בבודפסט. מגמתו היתה להיות לחרט מקצועי. קשה היה למצוא מקום עבודה בו יהיו מוכנים ללמד נער יהודי את המקצוע המיוחס הזה, אך הוא התמיד בדבקותו במטרה עד שהשיגה.
הוא השתתף במשלחת התנועה לועידה העולמית בפופרד וב- 1936 היה בין הראשונים שהקימו את ההכשרה של קיבוץ עליה ג’ ההונגרי. ואולם ההכשרה לא האריכה ימים; המשטרה הפוליטית התערבה וגירשה את החברים חזרה למקומותיהם. אלישע נאלץ לחזור לעיירה ולהתייצב יום יום בתחנת המשטרה. הגרעין נשחק כולו בימי המלחמה ואך מעטים הצליחו להגיע ארצה. אלישע, שמצבו היה מסוכן במיוחד בהיותו מחוסר אזרחות הונגרית, קיבל אחד הסרטיפיקטים המעטים ועלה ארצה ב- 1938. הוא שהה כשנה בקיבוץ “לשחרור” (רמת השופט) וב- 1939 עבר לקיבוץ ג’ בראשון לציון. כאן הצטרפה אליו טובה בסוף 1939.
בשלוש תכונות מובהקות התבלט אלישע: בפעילותו הפוליטית והחברתית, במסירותו למפעל “אמן” ובאהבתו הגדולה למשפחתו, לביתו ולגינתו. ונוסף על כל אלה – ההומור השנון והמפולפל. בישוליו וידיעותיו במשק בית בכלל היו לשם דבר; בשנותיו האחרונות, כשבעיות הגב לא נתנו לו להתכופף, היה ממשיך לטפח ולעבד את גינתו בזחילה על הברכיים.
סדן למסירותו לרעיונות הסוציאליזם ואחוות העמים מצא בזמן מלחמת העולם השנייה כאשר עבד, יחד עם חברים נוספים, במחנה הצבאי האנגלי בבית נבאללה. הוא עזר לארגן ועדי עובדים יהודיים וערביים, קיים קשרים עם הפועלים הערבים בבתיהם וכאורחים בקיבוץ, ואף עזר להרחיב את הפעולה לחוגים של מורים ערבים בבית דגן ויבנה. הוא שמר על מסירותו לרעיונות אלה גם כשהיה פעיל בשטחים אחרים בבית. ב- 1964 יצא לבאר שבע להיות מזכיר סניף מפ”ם. “רבותי, לא יעזור שום דבר”, היא אומר בצאתו ערב ערב לביקורי בית, “אם אנחנו לא נעשה את המלאכה אף אחד לא יעשה אותה עבורנו…” ואופייני לאלישע שמצא זמן גם לטפח את חצר המועדון ולשתול דשא.
אותה מסירות וגישה עקרונית הביא לתפקידים שמילא בבית. כמרכז ועדת התרבות לחם בעקשנות על אופי תרבותי ונאה לקבלת השבת ועל חידושים אחרים. כמרכז ועדת השיתוף התחיל “ללכת עם הפנים לחבר” ולשאוף לנורמות צריכה חברתיות הרבה שנים לפני שהקיבוץ הסכין לכך. לא תמיד היתה דרכו קלה. הוא היה רגיש ופגיע לביקורת וההומור השנון קלע מדי פעם יותר מדי קרוב למטרה…
כמעט כל שנותיו בקיבוץ הקדיש לעבודתו ב”אמן”. הוא ליווה את התפתחות המפעל באהבה ודאגה ולעיתים היה משוכנע שהקיבוץ אינו מעריך כראוי את מפעל החרושת שלו. דמותו של אלישע הרכון על המחרטה היתה חלק בלתי נפרד מנוף המפעל והקיבוץ.