נולד בלונדון אנגליה 18/12/1917
עלה ארצה בשנת 1934
נפטר בקיבוץ חצור, ישראל 13/2/2016

בנם של צביה ויוסף ברגר
בעלה של אלה הררי ז”ל
אביהם שלי מיכה, אסנת ונירית

קורות חיים:

בבי נולד בלונדון בדצמבר 1917, בשלהי מלחמת העולם הראשונה, כילד האחד-עשר מתוך 12 ילדי משפחת ברגר. בלידתו נקרא שמו בישראל אפרים, מקץ ימים אחדים נוסף לו גם השם ניסים, בגלל רסיס פצצה שנחת ישירות בעריסתו, שניות אחדות לאחר שהוצא ממנה.
ב- 1923 העתיק יוסל ברגר, הוא אביו של בבי, את משפחתו על 11 ילדיה לברלין, שבה עשה חייל בעסקי היהלומים.

כשפרצה מלחמת העולם הראשונה שוב נטלה המשפחה את מקל הנדודים ועברה להולנד ומשם ללונדון, תחנתה הרביעית. ברלין הייתה התחנה חמישית אבל בשום פנים לא התחנה האחרונה.

שנות הנעורים בברלין, בירת התרבות העולמית שבין שתי מלחמות העולם, הם שעיצבו את עולמו הרוחני של בבי. מצד אחד, חיי התרבות התוססים בעיר הקוסמופוליטית והחשיפה לרעיונות הגדולים של התקופה, ממרקס ועד פרויד, ומצד שני, הפעילות במסגרת תנועת הנוער היהודית “קדימה”. משם, מהתנועה היהודית הקומוניסטית לקח בבי את אהבתו לטיולים.  אהבה שהתגלגלה לאהבת הארץ, אותה למד והכיר דרך כפות רגליו, מהחרמון ועד אילת, אהבה שאותה הנחיל לילדיו.

בבי, ככל שאר חברי התנועה, השתתף בהפגנות הגדולות שארגנו תנועות השמאל, בימים שלפני עליית היטלר לשלטון. במכנסים קצרים, בקור של מינוס 20 מעלות, כשהוא רכוב על אופניו, שימש בבי כקשר בין פלוגות המפגינים. אגב, מכנסים קצרים היו לו, לבבי, דרך-חיים.

בשנת 1933 נפלט בבי מבית-הספר, באמצע כיתה ט’, מכיוון שסרב לשיר את ההמנון הנאצי “דויטשלנד דויטשלנד איבר אלס” ולקום לקריאת ה”הייל היטלר” שקראו המורים בהיכנסם לכיתה. העובדה שהשכלתו הפורמאלית של בבי הסתכמה בשמונה וחצי שנות לימוד, לא ניכרה בו כלל ועיקר, אדרבא, מעטים האנשים שהשכלתם הייתה כה רחבה וכה מעמיקה.
בבי היה אוטו-דידקט במלוא מובן המילה. השילוב של רוחב-אופקים עם חריפות שכלית היו מסמני ההיכר שלו, בצד אישיות חזקה בצורה בלתי רגילה, עקשנות וקשות-ערף בלתי נדלות, דבקות קנאית בערכים, רגזנות מתפרצת וקוצר-רוח בכל הנוגע לדעתם של אחרים.

כשהשתחרר בבי מעולו של בית-הספר שאותו תעב, הוא מצא עבודה כשוליה של נגר. ממש באותו הזמן שמע בבי על ריכה פרייר ועליית הנוער, וחצי שנה לאחר מכן ביולי ,1934 יצאו הוא וחבריו ברכבת לטריאסט שבים האדריאטי, ומשם, באוניה לפלשתינה. ב 30.7.1934, ירד בבי בנמל חיפה והפך באחת ממהפכן אירופאי לחלוץ בארץ ישראל.
מנמל חיפה נסעו חברי הקבוצה לקיבוץ תל-יוסף. שם בילה בבי, במסגרת חברת-הנוער, את השנתיים הראשונות של חייו בארץ.

למרות הקשיים, התאקלמותו של בבי בארץ הייתה מהירה. תעיד על כך העובדה שעד גיל 8 הייתה שפת אמו אנגלית, אחר-כך ועד גיל 16 הייתה שפתו גרמנית, וכשמלאו לו 17 הפכה העברית להיות שפת אמו האחת שאין בילתה. העברית הפכה לאהבת חייו והנחלתה לעולים החדשים הפכה במשך שלושה עשורים למשלח-ידו וייעודו.

בספטמבר 1936 עברו חברי “השומר- הצעיר” בחברת הנוער לקיבוץ משמר-העמק, שם התקבצו 21 חברי גרעין ארץ ישראלי ג’ של “השומר הצעיר”, שהפך שנה מאוחר יותר לקיבוץ ארץ ישראלי ג’ – הוא חצור. בבי היה האחרון שנותר מאותו גרעין ראשון.

ב- 1938 אישר הקיבוץ לבבי וחברתו באותה העת, לנסוע לאחיו ואחיותיו שבבלגיה ומשם לנסות בעזרת הדרכון האנגלי שלו להגיע לגרמניה כדי לנסות לשחרר את אביו, שהיה כלוא שם באשמת הברחת יהלומים. עד שהגיעו למרסיי שוחרר האב ועיקר המסע הפך למפגש עם אחיו ואחיותיו באנטוורפן שבבלגיה.

בדצמבר 1946 נישא בבי לאלה והקים משפחה. בשנת 1951 נולד מיכה, בשנת 1952 נולדה אסנת ובשנת 1958 נולדה נירית.

בינואר 47 יצא בבי בשליחות תנועת “השומר-הצעיר” לאנגליה, ובדרך ביקר את אביו ושתי אחיותיו, ליאה ואסתר שהיו במרסיי. אלה הצטרפה לבבי חודשים ספורים לאחר מכן. לאחר חזרתם ארצה ב 49, השקיע בבי את כלו, כמו כל בני דורו, בבניית הארץ והקיבוץ וכל אותה התקופה שמר על קשר מכתבים עם רוב אחיו ואחיותיו, והפך במרוצת הזמן לדבק המחבר של משפחת ברגר.

בסוף שנות הששים התפנה בבי שוב להשקיע בעצמו ויצא ללמוד כשומע חופשי אוניברסיטת תל אביב.  באותו הזמן, פחות או יותר, נולד בו חיידק עשיית הסרטים, שבהם ולא בקיבוץ, ראה את מפעל חייו.

בבי הלך לעולמו, בגיל 98  וחודשיים, בדיוק כפי שחי את כל חייו – עצמאי, בלתי-תלוי, צלול מחשבה, חד-ראיה ותמיד בהתאם לתנאים שהוא קבע. בשנים האחרונות נראה היה שבבי יחיה לנצח, אבל אם כבר למות, אז זו הדרך.

יהי זכרו ברוך!