נולד בסנטימקה, בולגריה עלה ארצה בשנת 1938 נפטר בקבוץ חצור, ישראל
בנו של חיים גולדשטיין בעלה של יהודית אביהם של יפתח וגלית
קורות חיים:
גושו נולד ב- 1915 בסטנימקה אשר בבולגריה, לאם ילידת בולגריה ולאב שמוצאו מגליציה. בהיותו בן חמש עברה המשפחה לפלובדיב, בה הוא חי את מרבית שנותיו בבולגריה. אחרי סיום הגימנסיה, שנות פעילות בתנועה, התנסות בהכשרה עירונית וכמה שנות הוראה בבית-ספר עממי, עלה ארצה ב- 1938 כאחד הראשונים מגדודו. גושו בעצם זכה לעלות ארצה פעמיים. בפעם ראשונה בא עם קבוצת מורים שנסעה לסמינר בארץ. הוא בא במגמה להשאר בארץ בלי רשיון אך הבריטים לא נתנו למורים לרדת והוא חזר לבולגריה אחרי שהות של יום מול חופי חיפה. בפעם השניה הוא זכה לקבל סרטיפיקט. ראשית צעדיו בארץ היו בקיבוץ “לשחרור” ועם עליית חבריו מבולגריה ב- 1939 הצטרף יחד אתם לקיבוץ ארץ-ישראלי ג’. שנותיו הראשונות בקיבוץ התחלקו בין פעילות כסדרן עבודה, מזכיר ועורך העלון בראשון-לציון, לבין שהייה בפלוגות בבית-גן, גבולות וחצור. הוא למד את מקצוע הבנאות ובשנים הראשונות עבד גם כבנאי. ב- 1947 הקים את משפחתו בחצור. בתום מלחמת השחרור התחיל גושו לעבוד כמורה ומחנך בחברות נוער ואחר כך במוסד החינוכי. הוא התמיד בעבודה זו 18 שנה, תוך הפסקות השתלמות קצרות. שנותיו האחרונות הוקדשו לעבודה במזכירות הטכנית ולהוצאת עלון הקיבוץ. במשך כל השנים מילא עמודי העלונים של הקיבוץ ושימח את מסיבותיו בפיליטונים הקצרים המתארים בהומור טוב ואוהב את חיי הקיבוץ ההולכים ונרקמים. אחרי מותו קובצו סיפוריו בספר “בעין שוחקת”, והם משקפים את תולדות הקיבוץ מתוך זווית ראייתו האישית של גושו. הוא נפטר לפתע משבץ לב ב- 15 לאפריל ב- 1967. “שעת חייו האחרונה של גושו היתה שעת טובה; שעה של קורת-רוח עמוקה בחיק המשפחה. “ישבנו עם הילדים בדירת בן דודו ביפו, והתבוננו בשקופיות מרהיבות עין מנופי בולגריה. וכדרכנו דיברנו על כך שבוודאי ניסע פעם עם הילדים לשם; נקים אוהל ונטייל יחד בנוף הנהדר. “עם סיום המסע הזה אל מחוז הילדות נשמט ראשו הצידה והוא לא התעורר עוד”.
אחי סמי בין שני יובלים גרו הורי… פעם נעלם סמי הקטן ולאחר חיפושים מצאהו טובל רגליו בזרם המים החזק. כששאלו למה ישב שם כל כך הרבה זמן השיב שרצה לראות מקרוב את זרימת המים היפה… פעם טיפס על עץ גבוה. לרדת לא יכול והתחיל לבכות. לבסוף הזעיקו את מכבי-האש והם הורידו אותו. כששאלו אותו למה טיפס כל כך גבוה ענה: כי רציתי לראות רחוק-רחוק. בתוקף תפקידו של אבי ניתן לנו לבלות חודש בכפר ליד הרי הבלקן. פעם, בהיות אחי בן 12 נעלם. למחרת התקבלה הודעה טלפונית מעיירה במרכז הבלקן שסמי הגיע לשם ברגל יחד עם חברו. על השאלה למה הלך כל כך רחוק השיב בפשטות: רצינו לראות מה יש מעבר לגבעות המקיפות את הכפר…
