קורות חיים:
חיים דג’יברי נולד בנובמבר 1915 בעיר רוסה אשר בבולגריה. להורים היו ששה ילדים, ארבעה בנים ושתי בנות, וחיים היה הילד הרביעי. המשפחה התפרנסה בדוחק מחנות לסידקית בשוק אך לא מנעה השכלה מאף אחד מהילדים.
חיים נכנס לתנועה בגיל עשר, בכיתה ה’. בתנועה תמיד קראו לו בשם המשפחה – דג’יברי, אם כי את שני אחיו והאחות שגם הם היו בתנועה כינו בשמותיהם הפרטיים. היה משהו ייחודי בצליל הכינוי הזה, אשר ציין את יחודו של האדם : תמים וישר לב, בטוח בעצמו ובזולתו, עולם תעלומות מלא הדר שלזרים לא הייתה דריסת רגל בו – כזה היה עולמו הפנימי.
בגן הילדים ובארבע הכיתות הראשונות למד בבית הספר היהודי של הקהילה בו עבדו גננות ומורות מהארץ. לאחר מכן העבירוהו ההורים, נגד רצונו, לבית הספר של המיסיון הצרפתי. אך כשהיה לנער גבר על רצון ההורים והמשיך את לימודיו בתיכון הממלכתי העירוני.
דג’יברי היה נער בעל גוף חסון, אתלטי, יפה. בהתמדה עיקשת התעמל בוקר בוקר לפני לכתו לבית הספר. הוא היה צמחוני ובמיוחד אהב פירות וירקות טריים ובלתי מבושלים.
חורף אחד בהיותו כבן 15 או 16 חלה בדלקת הפרקים. בחוץ היו סופות שלג וקור עז. המדחום ירד מתחת לאפס ודג’יברי, בניגוד לכל הגיון רפואי, התעקש לשכב בחדר קר ולא מחומם. לא עזרו תחנוני ההורים. וכשבא היום והוא קם מחוליו דבר ראשון שעשה – לקח את המחלקיים ורץ להחליק על הקרח. וכך יום יום כל החורף. והוא הבריא.
העיר רוסה שוכנת על חוף נהר הדנובה האדיר. דג’יברי היה שחיין ואוחז משוטים מעולה. ימי שבת וימי חול רבים ואף ערבים אהב לבלות על הנהר.
עם סיום הלימודים בתיכון יצא דג’יברי ל”הכשרה” – לעבודה בחוות חקלאיות של החלוץ והתנועה, לקראת עלייתו לארץ ישראל. כעבור שנתיים עלה ארצה.
את צעדיו הראשונים בארץ עשה בקיבוץ “מצפה השרון” (הוא “רמת השופט” לאחר מכן) ברעננה יחד עם הפלוגה הראשונה של קיבוץ עלייה ג’ הבולגרי. בסוף שנת 1939 הגיעו לארץ אחרוני החברים של קיבוץ ג’ וכעבור שנה הצטרפו לקיבוץ א”י ג’ בראשון לציון. דג’יברי ועוד מספר קטן של חברים לא השלימו עם הפירוד בין החברים מבולגריה ועברו מרעננה לראשון לציון.
במשך כל שנותיו בקיבוץ עבד בכל עבודה מפרכת, בצניעות, בשמחת יצירה ובמסירות. בעיקר אהב לעבוד בחיק הטבע. בבית גן היה רועה צאן. בראשון גם עבד בסלילת כבישים. הוא התגייס לבריגדה ועם תום המלחמה חזר לקיבוץ.
דג’יברי נפגע מרסיס של פגז מצרי במשלט 113 במלחמת השחרור. “איחרתי בשניה”, חזר ואמר על ערש הדווי. כבכל בוקר הגיע למשלט טנקר עם מים. הבחורים יצאו מהתעלות שם בילו כל הלילה כשלכל אחד כלי רחצה ומימיה ביד. פתאום נשמעה שריקת פגז מכיוון מגדל (אשקלון). כולם מיהרו לקפוץ חזרה לתעלות. דג’יברי “איחר בשניה” ורסיס פגע בעורפו.
