נולד בקירז’לי,בולגריה 
עלה ארצה בשנת 1938
נפטר בקבוץ חצור, ישראל 

בנם של דוד ושרה
בעלה של רעיה ז”ל
אביהם של ארנון, יובל ואורי

קורות חיים:

יעקב נולד בקירז’לי. כפר קטן בבולגריה, ששוכן במשולש הגבולות תורכיה, יוון ובולגריה.
מייסדי שושלת בן-בשט הגיעו לאזור ב- 1492 כפליטים מגירוש ספרד.
אבא שלו סיים לימודי הסמכה לרבנות בקושטה והיה רב ושוחט בכפר. יעקב גדל בכפר ועם סיום לימודיו ב- 1934 התגייס לחיל הפרשים המלכותי הבולגרי. הפרשים היו יחידה נחשבת עם מבחני כניסה, ומשופעים בתקציבים ובציוד.
הפעילות והאימונים של הפרשים כללו מסעות רכובים של ימים, וכן שליטה גם בחרבות וגם בנשק חם. יעקב, כלוחם, זכה להשתתף באחד התימרונים הגדולים של חיל הפרשים המלכותי, שנערך בסביבות העיר חסקובו. לימים סיפר לנו הדוד משה בן-בשט שגר בחסקובו: “ישבתי ליד הבית, וכמו כל תושבי העיר, צפיתי במחזה המרהיב. אלפי פרשים היו מנתקים עצמם מעם הגבעות, ושורות שורות היו שוטפים את העיר בדהרה מסחררת. פתע צל גדול הסתיר את אור היום. הבטתי לאחור בבהלה, וממש לידי עמד סוס ענק ועליו יושב לוחם בתלבושת קרב מצועצעת. בידו חרב ועל מותניו רובה מאוזר מקוצר. הפרש צעק לי משה, אני דוד יעקב” ומיד נעלם עם חבריו מעבר לפינה.
שמו של הדוד משה בן-בשט נקשר עם הקיבוץ בשנית כאשר היה בין מתכנני הפריצה לכלא עכו לשחרור לוחמי המחתרות. בין המשוחררים היה איש ההגנה, חבר חצור – ברמה חרלמוב, שנשבה ע”י הבריטים בשבת השחורה, והוא בעיצומו של קורס מ”כים בגבעות ג’וערה.
יעקב עלה ארצה ב- 1938. הוא וחבריו להכשרה רכשו בבולגריה ספינת מפרש שהיתה כה מיושנת, עד שהיתה צפה על פני המים. רק בשל היסח הדעת של הגורל שנכנסו לים התיכון נדהמה הספינה והמעפילים שבה מעוצמת הגלים, והיו מתקדמים בחסות המקרה העיוור והרוחות. וכבר שחשבו עצמם כבאים אל נמל מבטחים, המתינו להם דווקא האנגלים וכלאו את המעפילים בכלא עתלית למשך שנתיים.
הבריטים זיהו מיד את מומחיותו של יעקב בגידול ירקות, והוא מונה לאחראי גן הירק בכלא, שסיפק ירקות אורגניים לחדר אוכל סגל שלהם.
כשהשתחרר מהכלא התקבל לקיבוץ ארצישראלי ג’ והיה בין מיישבי המאחז גבולות – הנקודה הראשונה מבין 12 המאחזים הראשונים בנגב.
יעקב עבד בחריש באדמות דנגור, לימים נירים, וניסה לגדל ירקות באדמת הנגב הקשה ושסועת המלחת. תוכנית החלוקה של האו”ם ב- 1947 צמצמה בגדול את גבולות המדינה שבדרך.
יחיעם וויץ, הקברניט המיישב, שולח לגבולות שדר בהול במורס שהתקבל אצל אחראית הקשר שם – נחמה, ובו פקודה להסיג לאחור את חברי חצור, וליישבם על גבולה הדרומי העתידי של המדינה. וזאת היתה נקודת הקבע, תמו המשימות הלאומיות.
הקיבוץ חדל לנוע על מפת הארץ לפי פקודות מסתוריות של קברניטי העם, והחל תהליך ארוך של כניסה לשגרה. עשרות דונמים הוקצו לחינוך ילדי הקיבוץ לערכי עבודת כפיים. יעקב נבחר למשימה, וטיפח מטע גויאבות וחבושים שילדי הקיבוץ עבדו בו. לימד את מלאכת קציר התלתן עם חרמשים, ולהקת אווזים גדולה הוצאה למרעה בפרדס. עדר עיזים מטופח שימש שיעור מוחשי בנושא חליבה לפני יום הלימודים,
וגן ירק סיפק לקיבוץ את הירקות תוצרת דור ההמשך.
כמו לכולם גם אצלנו קיבלו בית חם ילדי חוץ. יוסף לוי מ”אורנים”, חיים פרנקל ויפה קינסליך מ”שיבולים” וחבצלת מ”סלע”.
המכוורת היתה עבורו בית שני, וגם כשלא היה במיטבו הקפיד להגיע לעבודה, כדי לתת כתף לאביב, מחליפו, וכדי להרגיש תורם ומועיל. ביחד עם עיסוק זה למד שנים ארכיאולוגיה.
שוטט בארץ באתרים עתיקים וחייו היו מלאים וגדושים. ואז, בחטף פגע ברק השיכחה ברעיה אשתו. בהעדר החיים הרגילים ובאין יד מכוונת, שיקע עצמו בטיפול ברעיה ובעיסוקים שהיו היפוכם של תחביביו, ואט אט נשאב אל אותה קונכיה שהיא מפלטם של המובסים במלחמתם ברשעות השנים.
שנפטרה רעיה, כבר לא יכול היה לתעתע בגעגועיו ,והכין עצמו למות בשקט בהשלמה כי תם זמנו.
יובל