נולד בפולין 
עלה ארצה ב 1923
נפטר בקבוץ חצור, ישראל 

בנם של ציפורה וחיים פייקרש
בעלה של נירה ז”ל
אביהם של נעמי, תמר ואהוד

קורות חיים:

סיפור חייו של יענקל’ה מתחיל בעיירה קטנה במרכז פולין בה חיו מספר משפחות יהודיות בקרב המשפחות הגויות.
למרות שהוריו אנשים דתיים, הם מאמנים בציונות, ובגיל 6 יענקל’ה מוצא את עצמו בחדרה.

חדרה של 1925 היתה מושבה לצידן של ביצות, וסיפורי המלחמה בקדחת היו
חלק מסיפור חייו כל השנים.

בהמשך משפחת פייקרש פתחה מאפייה ויענקל’ה היה קם כל בוקר מוקדם כדי להספיק לחלק את הלחם בעזרת חמור ועגלה עוד לפני בית הספר.
בגיל 12 ובניגוד לרצונם של הוריו הוא הצטרף לפעילויות השומר הצעיר.
מהר מאוד הוא נהייה מחויב בלב ובנפש לערכים ולדרך החיים של השומר הצעיר. כדי לא לפגוע בהוריו הוא ממציא שלל תעלולים להסתרת מעורבותו, החל מהחבאת החולצה השומרית מחוץ לבית ועד הזזת שעון בית הכנסת כדי שהתפילה תסתיים בזמן, ז.א. לפני תחילתה של הפעולה השומרית. עם סימו את תפקיד ראש הקן של חדרה הוא מצטרף לקיבוץ ארץ ישראלי ג’ בראשון לציון, ומכאן מתחילה מסכת כבוד הדדי ואהבה בינו לבין הוריו שהצליחה לגשר על חילוקי הדעות ביניהם.

מטעם הקיבוץ הוא יוצא בקבוצה הראשונה לבית-גן, ואחר כך גם בקבוצה הראשונה לגבולות. תקופות אלו היו קשות אך גם יפות בחייו, והסיפורים עליהן ליוו אותו ואותנו כל חייו.

בשנת 1946 הוא תובע ומשיג מהמוסדות היהודיים ובראשם גולדה מאיר ויוסף ווייס את האישור להתיישבות הקבע בחצור.
המעבר מראשון לחצור והעברת הצריפים הבודדים השאירו את חותמם על גבו למשך שנים רבות.

במשך 30 השנים הבאות יענקל’ה ממשיך למלא תפקידים מרכזיים בקיבוץ ביניהם גזבר, רכז משק, מנהל אמן ובמקביל, גם פעילות בתנועה כולל ריכוז המחלקה לכלכלה, המרכז החקלאי וגזברות הועד הפועל של הקיבוץ הארצי.

מעולם לא התערערה אצלו האמונה המוחלטת בדרכה של התנועה וברעיונות הקיבוץ.
כל שיחת קיבוץ היתה אירוע חשוב וכל מסיבת חג בקיבוץ נתנה לו תחושה של התרוממות. מעשי קונדס והשתובבות היו חלק חשוב בחייו. כילד, הדביק את זקנו של הרב בבית הספר, אבל גם כאדם בוגר, למרות כל תפקידיו האחראיים שמח להצטרף לתעלולים שנראו לו מבדחים ולא מזיקים.

מסירותו המוחלטת לקיבוץ לא מנעה ממנו להקדיש זמן, מאמצים ותשומת לב למשפחתו. ביתו היה מלא ברהיטים שבנה במו ידיו, בצעצועים שהכין לילדים ולנכדים. בשנים בהן נעדר מהבית בגלל תפקידיו ב”קיבוץ הארצי” דאג לעזור לנירה כמה שיכול היה. הפולקלור המשפחתי זוכר בחיוך את הוויכוחים ביניהם מי ישטוף את כלים. יענקל’ה
מתעקש שהוא רוצה, נירה אומרת שהיא.
בייחוד בשנים האחרונות הוא נהנה לבלות כל רגע עם נכדיו הקטנים.
ברגעים קשים של בחירה הוא בחר בטובת משפחתו גם אם נגרמו לו יסוריים בשל חוסר הסכמה רעיונית.
השינויים בדרך הקיבוצית גרמו לו צער רב, אולם הוא בחר לקבל את רצונם של ילדיו.

הוא היה עקשן לדרכו ולא פשרן אולם הכבוד לאדם היה אבן דרך במעשיו ובדרך מחשבותיו.