עלה ארצה בשנת 1963

משפחת
בדרק לא הייתה קרובה למסורות ישראל והילדים קיבלו את החינוך שלהם בבתי ספר מקומיים
ולא בבתי הספר היהודים. שני הבנים, מיכאל ומשה זכו ללימודים אוניברסיטאיים, משה
היה לארכיטקט ומיכאל פנה ללימודי הנדסה אזרחית.

סטודנטים
באוניברסיטאות גויסו בחופש הגדול לשלושה חודשי טירונות ואימונים בצבא צ’ילה. מיכאל
שובץ לחייל ההנדסה.

עם  פרוץ מלחמת העצמאות ב-1948, הגיע לצ’ילה שליח
לגייס בחורים צעירים יהודים בעלי הכשרה צבאית כלשהי. היה מפגש במועדון של צעירים
יהודים (באותו מועדון שמיכאל הכיר את רוזה) והתבקשו לחתום במקום על הסכמתם. מיכאל
חתם והקבוצה טסה לאיטליה ובאנייה לחיפה ולקליטה בבית ליד, ומשם ישר לאזור לטרון.
הם שירתו ב”מחלקה הצ’יליאנית” של גדוד 4, חט’ פלמ”ח 11
“הראל” שנלחמה בפרוזדור ירושלים ורמת רחל ובמשלטים שליד ראש העין.

עם
פירוק הפלמ”ח הם צורפו לחט” גולני שנלחמה בקרבות בדרום. מיכאל נפצע בקרב
               באל -עריש ופונה לחר”פ
בג’וליס, לשם דדו המ”פ בא לברר מה שלומו וגם הביא לו את הקיטבג.

מיכאל
הביא איתו לארץ מצלמה זעירה איתה תיעד את תקופת המלחמה. הצילומים נתרמו למוזיאון
הפלמ”ח וחלק גדול מתמונות הפורמייקה שבדרך בורמה הם העתקים מאותם צילומים.

בשחרור,
חלק מחברי הקבוצה ומיכאל איתם, הצטרפו לגרעין של קיבוץ כיסופים שעברו הכשרה בנען,
שם רוזה חיכתה  למיכאל.

יחד
עם כמה חברים עזבו את הגרעין ועברו לירושלים, שם הקימו קומונה עירונית בבית בשכונת
בקעה. מיכאל ופסח גולדין, המהנדסים, מצאו עבודה ב”סולל בונה” והיו
למפרנסים החשובים. בבית הזה נולד דוד.

בשנת
1951 מיכאל ורוזה החליטו לשוב לצ’ילה, אל חיק המשפחה שלחצה עליהם לשוב למקום יותר
טוב לגידול הילד.

מיכאל
נקלט לעבודה בעסק של הגיס והיה למנהל התפעול באחת החנויות.

מיכאל
לא הצליח להיקלט מחדש בצ’ילה וממש תיעב את חיי העיר וההתנהלות החברתית  של הקהילה. החברים שלו מחוץ למשפחה היו בעיקר
החבר’ה מהפלמ”ח שחזרו לצ’ילה . הוא העדיף טיולים בטבע על מפגשים חברתיים
בקאנטרי קלאב של הקהילה, וככה היה לטרף קל עבור שליח התנועה בתחילת שנות השישים –
גיורא בן-יהודה, אשר החליט שמיכאל עם המשפחה , שכבר מנתה 5 נפשות עם שמואל ואלון,
ישובו לארץ ורק לקיבוץ שלו, חצור.

במרץ
1963 המשפחה, בליווי קרובים וחברים על מזח נמל וואלפראיסו, עלתה על אניה חלודה
שהביאה אותם לארץ במסע מופלא של חודש וחצי בים.

עם
הגיעם לנמל חיפה ביום חמסין מעיק ומאובק נאספו על ידי זאבל’ה כהן בטנדר וויליס
החדש, והוסעו לביתם החדש בצריף השוודי שבחצור. מיכאל היה מאושר.

מיכאל
עבד רב שנותיו בחדר הכלים של אמן עד יציאתו לפנסיה, אז יכול היה להתמסר לספרי
ההיסטוריה שלו, לאוסף הענק שלו של מוזיקה קלאסית ובסוף  גם למצלמה הדיגיטלית ולמחשב, שממש שאב אותו
פנימה.

מיכאל
חלה לפני כשנתיים. ביום הולדת ה-90  עדיין
היה צלול ושמח ונהנה מחברת כל בני המשפה והאחיין שהגיעו לאירוע.

כמה
חודשים אחרי הייתה התדרדרות ורק ידע לזהות אותנו, ובעיקר את רוזה אהבת חייו, עד
שגופו נכנע סופית למחלה ונפטר בשנתו