נודלה בגורודניצה – אוקראינה
עלתה ארצה בשנת 1999
נפטרה בקיבוץ חצור, ישראל

בתם של חנה ולייב בריזנר
אשתו של ארקדי וכליס

אימן של לובה ואלה

קורות חיים:

מניה (מריה) בריזנר וכליס נולדה ב29.11.1930 בעיירה גורודניצה שבגבול בין פולין לאוקראינה להורים לייב ברזינר וחנה נוז’נייה. 

אביה נפטר כשהיא הייתה בת ארבע ואמה גידלה אותה ואת אחיה סימיון שהיה גדול ממנה בשנתיים לבדה.

אמא שלה הייתה תופרת בכפר. לייב עבד במפעל של פורצלן וזכור למריה כאב מאוד אינטיליגנט שהקפיד לשבת וללמד את הילדים עברית ויידיש. הוריה היו יהודים דתיים וניהלו אורח חיים של כפר יהודי. 

מניה למדה בבית ספר ציבורי וסיומה למד בבית ספר יהודי ביידיש.

כשהנאצים פלשו לאוקראינה חנה התקשרה אל המשפחה של בעלה לייב ושאלה האם יקחו אותם ויברחו יחד, הם הודיעו שהם לא מתכוונים לעזוב את אוקראינה. חנה הייתה חסרת אונים אם יחידה בלי אמצעים והם עמדו בחצר, ראו איך שמשפחות רבות עוזבות את העיירה, לפתע חבר של המשפחה עבר עם כרכרה ליד ביתם, ראה אותם ונחלץ לעזרתם ויחד עם משפחתו נסעו לרכבת שנסעה לעומק רוסיה כדי לברוח מהמלחמה. חנה מאוד פחדה לנסוע אז הוא לקח את הילדים, מניה וסיומה, העלה אותם לכרכרה והודיע לחנה שאם היא לא באה הוא לוקח רק אותם. חנה השתכנעה ונסעה איתם בלי שארזו דבר. עד שהגיעו לכפר בעומק רוסיה שנקרא וססלבינו זה היה סתיו והם לא היו לבושים בהתאם למזג האוויר הקר. המשפחה גרה שם כמה חודשים עד שגם לשם הגרמנים התחילו להתקרב. אחראי הכפר נתן להם עגלה כדי להגיע לרכבת. הם נסעו הכי רחוק שאפשר היה להגיע. הם הצליחו להרחיק לקזחסטן לכפר ליד העיר “אלמטי” (אלמאטה). מניה הייתה אז בת 11.

בכפר הם הוצבו אצל משפחה קזחית והתגוררו איתם. מניה עזרה לבשל, לכבס ולטפל בילדים וסבתא ג’אנגיר הייתה מלמדת אותה לבשל פלוב ,לגמן ולעבוד עם הבצק. במהלך היום כל המשפחה עבדה בקולחוז בשדות האורז, לפעמים הם היו גונבים קצת גרגירי אורז הבייתה, זה היה מאוד מסוכן תחת המשטר הסובייטי אבל הרעב היה כל כך כבד שהם היו מסתכנים בזה. בכפר החיים היו קשים מאוד, הם כולם חלו בטיפוס ועבדו כל הזמן ולכן החליטו יחד עם השכן שהגיעו איתו מגורודניצה לעבור לעיר. באלמטי חנה עבדה כשרתת בית הספר ובמסגרת העבודה הייתה מנקה ומצלצלת בפעמון השיעור (פעם זה היה תפקיד). במסגרת התפקיד בית הספר הקצה למשפחה דירה בעיר. לימים מריה הייתה אומרת שתפוחי העץ הטעימים בעולם נמצאים באלמטי. בעיר מריה שובצה למפעל תפירה שתופר מדים לצבא האדום ואחיה עבד במפעל ליצור רימוני יד. בערב שניהם למדו בבית הספר. המשפחה מאוד אהבה את העיר.

 בסוף המלחמה חנה חזרה לכפר, ושני הילדים עבדו ולמדו במקביל. סיומה הלך ללמוד בפולי טכניון הנדסת ספינות, ומריה הלכה ללמוד באוניברסיטה של אלמטי וטרינריה יחד עם חברה שלה מהכפר בגורודניצה ושמרה עם אותה חברה על קשר עד 1999 (לילה קצובה)  כשמניה עלתה לישראל. 

קיץ אחד באמצע הלימודים חנה שלחה למניה מכתב קשה בו סיפרה על מצבה העגום, שאין לה כסף והיא מתקשה להסתדר לבד, מניה הרגישה שהיא חייבת לחזור לאימה וכך עצרה את לימודיה הגבוהים וחזרה לכפר. בכפר הזמינו אותה לעבוד בהנהלת חשבונות במשרד האוצר (אלו היו זמנים שלמעט אנשים הייתה השכלה גבוהה) היא למדה את העבודה במהירות והצליחה מאוד. קידמו אותה ושלחו אותה ללמוד בטכניון שבעיר חארקוב פיננסים. כשסיימה את הלימודים בטכניון נשלחה לעבוד בעיר קורוסטין, תוך זמן קצר קודמה לתפקיד מנהלת חשבונות ראשית במשרד האוצר ועבדה שם יותר מ50 שנה.

בקורוסטין הכירה את ארקדי וכליס, מהנדס מכונות. הם הכירו דרך קבוצת חברים יהודים שהיו מבלים יחד. ובשנת 1956 נישאו ונולדו להם שתי בנות, לובה ואלה. כל קיץ לובה ואלה היו נוסעות לבלות זמן עם הסבים בעיירה.

מניה הייתה מאוד חרוצה וחיובית היא הייתה חברותית, אהבה לעזור לכולם בשכונה, היו חברות מבוגרות של הוריה שהייתה מסייעת להם עם עבודות, מטלות בית ואוכל. זו הייתה תקופה שאסור היה להיות דתי ולכן רק בתוך הבית הייתה מדברת על אמונה באלוהים וענייני יהדות. 

ללובה נולדו אסיה וסלבה וכך מניה נהייתה סבתא לראשונה.

בשנת 90 לובה עלתה לארץ ומניה נשארה עם ביתה אלה באוקראינה. בשנת 97 אלה הצטרפה אל אחותה לובה ולבסוף בשנת 99 הצטרפו לבנותיהן ארקדי ומריה ועלו לקיבוץ שדה יואב. לאחר שלושה חודשים בלבד בארץ ארקדי לקה בדום לב ונפטר. מריה התאלמנה וגרה בקיבוץ שדה יואב.

אלה התחתנה ועברה לגור בקיבוץ חצור ונולדו לה הנכדות ספיר ועדי.

 מניה הייתה מאוד מסורה לעזרה בגידול הבנות והנכדות וגרה לסירוגין בין קיבוץ שדה יואב לקיבוץ חצור. בקיבוץ חצור מצאה לה חברות עם מירה רוסיאנסקי ודבורה אורטס. היא נהנתה במיוחד מעבודות גינון ובישול. תמיד שמרה על קשר עם חברות מן העבר והחזיקה רשימת אנשי קשר וימי הולדת מוקפדת שכל הזמן עדכנה.

מניה הייתה אם וסבתא אוהבת, השקיעה זמן רב במשפחה, לימדה והעבירה מסורות של תפירה, מאכלים מיוחדים וסיפורים. תמיד הסבירה פנים גם כשהיו פערי שפה עם בהגעתה לארץ תמיד אמרה שלום והייתה משוחחת עם חברי הקיבוץ ועם דוברי הידייש בשפתם.

ב2017 חלתה בדמנציה ועברה לגור ביחידת דיור בקיבוץ חצור יחד עם לנה המטפלת המסורה. על אף המחלה מניה זכתה לפגוש את הנין שלה, בן לנכדתה סלבה – יוני.

ב17.12.2024 נפטרה והיא בת 94.

יהי זכרה ברוך.

הקליק/י על התמונות על מנת להגדילן