נולדה  בכלכתה, הודו
עלתה לארץ בשנת 1951
נפטרה  בקיבוץ חצור, ישראל

בתם של גיזלה ויחזקאל חתון
אשתו של בני ז”ל
אימם של אליהו, נמרוד ואמיתי

קורות חיים:

סימה נולדה ב- 1921 ב”כלכטה” הודו, זאת אומרת שהיא נפטרה חודש לפני יום הולדתה ה- 87. משפחתה שייכת לקהילה העיראקית היהודית, שבני הקהילה התעסקו דורות רבים במסחר. הרבה מהם ישבו באופן קבוע בהודו, אבל אביה לא היה שייך לסוחרים אלה, ומצא את פרנסתו בענייני דת, שכללו שחיטת תרנגולות לפי דיני הכשרות המחמירים.
משפחתה חיה בנוחיות טובה, כשבבית העסיקו משרתים לכל צרכיהם מהמעמדות ההודיים הנחותים. כנהוג בין המשפחות ההודיות, והילדים במשפחת “בכר” גם הבנות השתלמו בעבודת משרד, ואפילו אחותה הגיעה למשרה בשגרירות הבריטית.
סימה בגיל 30 מצאה עבודה בסוכנות היהודית כמזכירה, ושם פגשה את בני, שיצא להודו על סמך דרכונו הבריטי ב- 1951, שלוש שנים אחרי קום מדינת ישראל, ותפקידו לרכז את עליית היהודים, בעיקר את קהילת קוצ’ין בדרום הודו שעמדה על הכרתם כאחד השבטים האבודים התנ”כיים. כשנפגשו השניים בסוכנות בבומבי, למרות העבודה המרובה, הספיקו להתאהב ולסימה להחליט על עזיבתה את הודו ולעלות עם בני לקיבוץ.
בסוף שנה בהמשכה הם התחתנו, עלו השניים על אונייה והפליגו לאנגליה. איזה מין ירח דבש בין קרובים, ושוב אונייה לארץ.
אני זוכר את סימה ביומה הראשון בחצור, שבחדר שלה מתפעלת מגומי
הרצפה – כלי לא ידוע אז בהודו גם באנגליה. לשטוף רצפה יורדים על הברכיים עם דלי ומברשת. דמותה הקטנה קורנת שלווה ומתגברת על כל הקשיים מלווה אותי וגם אותה במשך כל השנים מאז שהיא הגיעה מטפלת ומאמצת צעירים (משפחת קרישר).
הקמת משפחתה ואחר כך אמא, סבתא, רב-סבתא, רעייה. ועם רקע כשלה מגיע לה התואר “חלוצה”. לא אשת נאומים באסיפות אבל שותפה בכל הדרוש. מטפלת לילדים קטנים, מבשלת במטבח, אומן, מספרה, ואין גיוס בכותנה, בפרדס ובתפוחי-האדמה בלי סימה. לבסוף, אמא של מועדון הותיקים. בזה ראתה עבודת קודש. דמותה מאחורי הפרגוד מבטיחה שהכל יעשה לפי כל הציפיות, שאיש לא יקופח והפגישה תהייה מוצלחת.
חמישים ואחת שנות שירות, שעל בסיס שירות כזה הקיבוץ מתפקד והעולם מסתובב, שגם מביא שבעלה האהוב יכול היה להסתכל על חייו כחיים שהיה כדאי לחיות אותם.
שקיעתה קשה ולא הגיע לה, בלחימה באויב, שלא ידע רחמים.

יואל