נולדה בחצור, ישראל 
נפטרה בחצור, ישראל 

בתם של יהודה ורחל סלע
אשתו של יאיר
אמם של שחר, יניב ולירון

קורות חיים – דברים של עדין בהלוויה

עפרה נולדה ב 7/4/1954 בבית החולים קפלן, בת ליהודה ורחל ז”ל ואחות לעמי.
עפרה גדלה בקבוצת “איל” בקבוץ חצור. בינקותה גדלה עפרה כמעט בלי אמא כי רחל הייתה חולת שחפת ושהתה הרבה בבידוד.
בשנת 1970 רחל נפטרה כשעפרה הייתה בת 16.
בשנת 1971 בכיתה י”ב עברה קבוצת “איל” ללמוד בתיכון “צפית” בקבוץ כפר מנחם.
עפרה התגייסה לצבא בשנת 1972 ושרתה כמורה חיילת, תחילה בדהב בסיני ולאחר מכן באשדוד. כך התחילה עפרה את קשריה היפים ומיוחדים עם ילדים.
לאחר שרותה הצבאי המשיכה עפרה את עבודתה עם ילדים כשחזרה לקבוץ ועבדה בחינוך. שנתיים לאחר מכן, בשנת 1976, יצאה ללמוד מורה-גננת בסמינר אורנים.
בשנת 1979 כשסיימה את לימודיה התחילה את מסעה המקצועי בתור גננת וחינכה ילדים רבים.
בשנת 1980 נישאה עפרה ליאיר. החופה נערכה בגדרה והמסיבה נערכה בדשא שלפני ביתם כשאת החשמל לאירוע מספק הגנרטור של הקבוץ בגלל הפסקת חשמל כללית. עפרה לא התרגשה מהפסקת החשמל ואפילו שמחה שהחתונה היתה כמעט בחושך ושמחה שניצלה מחתונה מפוארת ומביכה.
בשנת 1982 נולד שחר הבכור. ב 1988 נולד יניב וב1991 נולדה לירון.

במשך כל חייה הבוגרים עבדה עפרה כגננת ומורה ותמיד המשיכה ללמוד ולהתפתח בתחום המקצועי. לאחר 25 שנות עבודה עשתה הסבה מקצועית לחינוך מיוחד ובשנת 1998 החלה לעבוד בגן ללקויי תקשורת בבית החולים ברזילי באשקלון. שם התאהבה בילדים אלה והחליטה להגשים חלום ולפתוח בחצור ביתה, גן לילדים עם ליקויי תקשורת. בספטמבר 1999 נפתח “גן תוכי” שזכה להצלחה רבה.

בשנת 2001 במהלך ההכנות למסיבת בר המצווה של יניב התגלה אצל עפרה גידול ממאיר בשד. למרות הטיפולים הקשים והנסיעות המשיכה עפרה לנהל ולעבוד בגן ולשמור על קשר עם כל הצוות.
באפריל 2002 כחודש לאחר סיום ההקרנות בשד, בחג השני של פסח, התגלה גידול סרטני במוחה של עפרה. היא נלחמה בגבורה ואומץ עם כל הקשיים והכאבים.

עפרה – אישה, רעיה, אמא ודודה נפלאה ונהדרת. קשה לחשוב עלייך בלשון עבר. קשה לחשוב שנבוא לבית הנהדר שלך ושל יאיר, הממלכה הפרטית שלך, הבית החם והנפלא שבו יש למשפחה חשיבות – ואת לא שם.
כי את עפרה היית אשת משפחה. למשפחתך היה מקום כבוד בלב. אנחנו נמשיך לזכור אותך ותמיד נשמור לך מקום חם ואוהב בליבנו.
נתגעגע אליך מאוד נשתדל לשמור על יאיר, שחר, יניב ולירון ובעיקר על המסורת המשפחתית האוהבת שהורשת לנו.

נוחי על משכבך בשלום אוהבת ומתגעגעת עדין.

—

תקוה מספרת

עפרה,
הייתה לנו ילדות יחפה, בתחתונים וגופיה לבנים. לרבע תפוז קראנו אייבי, לארנבות תפו ופוזה ובלילות דיברנו במסדרון עד שבא שומר הלילה והבריח אותנו למיטות.
הייתה לנו כמעט 50 שנה של היסטוריה משותפת וקבוצה אחת שקוראים לה “איל”.
תמיד היית קצת מיוחדת בינינו – יפה כזו עם אף קטן, ועיניים כהות נשקפות מפנים חיוורות שלא יודעות להשתזף. בכל הטיולים נשאת את תיק העזרה הראשונה על כתפך – רצינית ואחראית, חבשת את שריטותינו ואנו בטחנו בך כאילו היית אחות מוסמכת. בגיל ההתבגרות היית הראשונה שהיה לה חבר והיית הראשונה שהתייתמה מאם. לא דיברת, הנחת את קלף הכאב בפינת לב מודחקת ולא שיערת כי הגורל ישלוף אותו שוב מחפיסת חייך ויחלק אותו, פעם אחר פעם למשפחתך ולילדיך האהובים.

נדמה כי כל חייך ידעת מה את רוצה, מה נכון וראוי. דרשת מעצמך ודרשת מאחרים, כי היו לך סטנדרטים גבוהים ולא היית מוכנה להתפשר. לא תמיד היה קל לעבוד לצידך או לעמוד מולך, לעיתים רצינו ללחוש באוזנך כי “המקום שבו אנו צודקים הוא קשה ורמוס כמו חצר…” ואם זאת אי אפשר היה שלא להתפעל ולהיסחף בכח האמונה, ולהט העשייה ועומק המחויבות. ובעיקר משום שהיתה לך חכמת לב ורגישות מיוחדת לאנשים ובמיוחד לילדים ואהבה גדולה ואין סוף נתינה. פרשת כנפיים חמות ואוהבות על משפחתך המורחבת, שכניך וידידיך ופתחת את ביתך היפה והנעים לכולם. הזזת הרים והגשמת חלום ופתאום באמצע הפריחה ….

עפרה, אני רוצה להיפרד ממך, לוחמת אמיצה בשדה הקרב של החיים, בשם כולנו, חבריך מקבוצת אייל. היית לנו כסלע איתן גם בזמן מחלתך. קיבלת את מי שבא לבקרך בפתיחות ונינוחות ואופטימיות, שרק בסוף נסדקה וקרסה מול המכות הניתכות בזו אחר זו.

הייתה לנו ילדות יחפה וכמעט 50 שנה של היסטוריה משותפת, היום יש לנו כאב עמוק וחסר אונים מול מותך ללא עת.

יאיר, שחר, יניב ולירון – איך ננחם אתכם והאבדה כל כך גדולה? לבנו איתכם.

תקוה