נולדה באוקראינה 
עלתה לארץ בשנת 1937
נפטרה בקבוץ חצור, ישראל 

בתם של יצחק ופרידה פינק
אשתו של יצחק (בידג’ו) זוהר ז”ל
אמם של עוזי, גלעד ז”ל ועירית

קורות חיים:

צביה נולדה בשנת 1916 בעיירה פולנית באוקרינה, למשפחה אמידה. אביה, בעל מנסרה ויצואן תבואה, היה מושרש בקהילה היהודית ומקובל אצל הגויים. צביה נהגה לספר על נסיעות ביום א’ לאחוזת ה”פריץ”, בה נסעו בכרכרה מפוארת בשדות בין שיחי הלילך.
לתנועת הנוער הגיעה בגיל צעיר, קודם ל”גורדוניה” ולאחר מכן ל”השומר הצעיר”. בשעות הבוקר למדה בבית הספר הממלכתי ואחרי הצהרים למדה עברית בבית ספר “תרבות”.
בשנת 1937 עלתה צביה ארצה עם משפחתה, שהשתקעה בתל אביב. את התנועה פגשה תחת עץ השקמה על יד “הבימה” של היום, למרות יחסם השלילי של הצברים ל”פולניות”, דבקה בתנועה.
אמנם לא היתה בין ה- 30 הראשונים שיצאו לראשון לציון להקים את הקיובץ, אך כשבא גיורא ומסר לה שהם זקוקים לחברה נוספת זרקה את מזוודותיה דרך החלון (מחמת התנגדות של הוריה) ובאה לקיבוץ.
צביה אמרה שפחדה שלא תסכין לעבודה קשה, אבל ידיה המוכשרות מצאו להן צרכים רבים לענות עליהם. היא למדה ספרות, נסעה לקיבוץ גת ללמוד לעשות ריבות. גם כבשה מלפפונים ותפרה מזרונים. היא היתה הנציגה במועצת הפועלות ואספה מנויים ל “משמר”, העיתון החדש שעמד לצאת. אהל מכל העיסוקים הרבים האלה התפנתה כשיצאה לקורס מטפלות והחלה בקריירה ארוכה של מטפלת לילדי הקיבוץ הראשונים.
בראשון לציון היא פגשה את ביז’ו ז”ל והם התחתנו בשנת 1942. במשך השנים נולדו להם שלושה ילדים: עוזי, גלעד ועירית.
ובתוך כל אלה אף פעם לא שקטו ידיה ואהבתה לאומנות. לאחר המכה הקשה של נפילת גלעד במלחמת יום כיפור המשיכה ביתר שאת ללמד מלאכת היד שלה, ריכזה חוגים ויצרה בעצמה. קירות ביתנו מקושטים בעבודותיה.
דורות של ילדים חגגו מסביב לסביבון הגדול שצביה הנהיגה במסיבות החנוכה, וחברים רבים טעמו לראשונה את חדוות היצירה בבית מלאכתה במקלט.
אופיה החזק עמד לה עד סוף ימיה. עד חודש לפני פטירתה, שוב לא עמדו לה כוחותיה למלאכת המחשבת ולטיפוח קשרי אהבה עם ילדיה ונכדיה. היא זכתה ובימיה האחרונים עמדו לצידה עוזי ועירית.