צבי בר-אמוץ

04/05/1917
28/01/1998

נולד בארה”ב
עלה ארצה בשנת 1927 
נפטר בקבוץ חצור, ישראל 

 

בנם של מלכה ויהושוע
בעלה של ירדנה ז”ל
אביהם של נועה, נדב ואילה

 

 
 

קורות חיים:

צביקה נולד ב- 1917 נצר למשפחת סולוביצ’יק בארה”ב, שהיתה משפחה אמידה. בגיל 4 התייתם מאביו ועד גיל 10 היו הוא ושני אחיו מפוזרים אצל קרובי משפחה. ב- 1927 עלתה האם עם שלושת הבנים לישראל וכאן נישאה בשנית. צבי עבר לגור אצל קרובים ביפו וחבריו היו נערים ערביים ומכאן כנראה התחיל הרומן הערביסטי שלו. ב- 1932 התחיל ללמוד במקווה ישראל ומהר מאוד הצטרף לשורות ההגנה ועבר קורס מפקדים. זוהי התקופה בה החל הרומן בינו ובין ירדנה.
ב- 1935 נאלצה המשפחה לחזור לארה”ב וצביקה הפך להיות שליח השומר הצעיר במספר ערים. מדריך המכין את הנוער לעליה לארץ ועובד לפרנסתו כסבל, מורה ופועל יצור ולומד מקצוע – מנהל גן ילדים.
ב- 1939 צביקה חזר ארצה והצטרף לקיבוץ. עבד כעגלון ובסלילת כבישים. נשלח לבית-גן ואחרי כן ניהל בית מלאכה של הצבא הבריטי.
ב- 1943 התיישבות בגבולות. צביקה היה למוכתר של הנקודה ובמקביל איש מודיעין שדה של ההגנה ומנהל משא ומתן עם הבריטים והבדואים בנוגע לרכישת קרקעות והעברת צינור המים לדרום.
ב- 1946 חברי חצור התיישבו בתל הרוחות וצביקה המשיך להיות מוכתר הנקודה ובמקביל המשיך פעילותו בש”י. עקב בקיאותו באנגלית וערבית הוא עבר לרכש. מפעילות בארץ עבר לפעילות בחו”ל והמשפחה הצטרפה אליו לצרפת. ירדנה קבלה על עצמה את האחריות על חינוך הילדים ועל כל יחסי הציבור.
עם חזרתו לארץ הפך לרפתן ומרכז את הרפת עד 1954, השנה בא יצא לשליחות תנועתית בארה”ב, בערים לוס אנג’לס, בדטרויט ואחר-כך במונטריאול.
מ- 1956 ועד 1966 היה איש שדה, ומצא את ייעודו בפיתוח זן חמנייה חדש ושיטות עבודה יותר יעילות. לאורך כל השנים ובמקביל עסק בפעילות ציבורית בקיבוץ ובשנת 1966 יצא ללמוד ברופין ריכוז משק ונבחר לשמש כרכז משק.
עם סיום תפקידו יצאו צביקה וירדנה יחד עם אילה הצעירה לשליחות של הסוכנות בארה”ב והפעם רכז הנוער והחלוץ במערב ארה”ב.
מאז המשיך צביקה בחקלאות לצד גיחות לפעילויות ציבוריות, ליווי של קיבוץ “סמר” בהקמתו, ריכוז קניות של הקיבוץ ובקבה”א, ריכוז ועדת מוסד, ריכוז ועדת בריאות, ועד יומו האחרון היה עדיין חבר במזכירות הקיבוץ ואחראי על ועדת האמנים, תפקיד שאותו המציא מתוך שאיפה לשמור על ערכי הרוח הרגישים כל כך בימים הקשים.
צביקה, שרוב שנות ילדותו עברו עליו ללא אימו מלכה, הפך לעת זיקנתה ועם עלייתה ארצה לבן אוהב, למטפל מסור ולצד אחיו יהושוע דואג לכל מחסורה.
היתה לו היכולת להגיע להידברות עם כל אחד ובכל מקום. היו לו ולירדנה ים של חברים. הוא נעלם לנו ברגע אחד ללא הכנה. ברור לנו שמצבו הבריאותי היה קשה בתקופה האחרונה, אבל כאופטמיסט נצחי האמין שמה שהוא חש בליבו נובע מתוך עצב הפרידה מירדנה.
וכך, בשנת 1998 בן רגע, הפכו הורינו לקטע מתוך סיפור אגדה כמו אחד מאותם סיפורים שהיה צביקה מרבה לספר.

יהי זכרו ברוך!

נדב ודליה בר-אמוץ

התחבר אל האתר
דילוג לתוכן