נולדה בקובי, יפן
עלתה ארצה בשנת 1947
נפטרה בקבוץ חצור, ישראל 

בתם של יצחק ומרים גשנסקי
אמן של תמר ויהודית


קורות חיים:

סבה וסבתה של רותי הגיעו לחרבין שבסין בהתחלת המאה. הסב היה מהנדס ברכבת הטרנס-סיבירית. אמה של רותי, מרים, היתה בת יחידה להוריה.
אביה של רותי היה ממשפחה דתית אדוקה שהגיעה מרוסיה לחוף המערבי של ארצות הברית. בפרוץ מלחמת העולם הראשונה היגר האב, שלא רצה להתגייס לצבא האמריקני, למזרח הרחוק והגיע גם הוא לקהילה בחרבין, שם שידכו אותו הסבים לאמה של רותי, מרים, והיא בת 16.
בסיום המלחמה החליטה המשפחה לחזור לארצות הברית עם אביה. בדרך נתעכבו ביפן ובארץ זו נולדו רותי, אחותה אסתר ואחיה בנימין. מהחוף המערבי הגיעו לבסוף לרובע היהודי ה”איסט-סייד” של ניו-יורק. הפרנסה היתה בדוחק ותנאי החיים היו קשים. עם סיום לימודי התיכון בגיל 16 נבצר מרותי להמשיך את הלימודים והיא הלכה לעבוד כתופרת במכונה בבית חרושת.
בערך באותו זמן באה רותי לקן של “השומר הצעיר”. על אף הרקע המסורתי בבית סבא ובבית ההורים, השתלבה רותי במהירות בחיי הקן, היתה פעילה ומקובלת על הכל, וגם הצליחה בהדרכה. רקע מסורתי זה נותר לה לרותי כל חייה למרות סלידתה ממעשי הממסד הדתי; בנסיעותיה העירה נהגה לשלשל מטבע לקופסותיהם של כל פושטי היד. “לזכר הסבא שלי”, היתה מסבירה כמצטדקת.
בזמן מלחמת העולם השניה מילאה רותי שליחויות חינוכיות מטעם התנועה בקליבלנד וסן-פרנסיסקו באהבה ומסירות. קשריה עם חניכיה בארץ ובחו”ל נשמרו לה עד סוף ימייה. בדרכה ארצה ב- 1946 פגשה את בני ק. ושבתאי ב. שפעלו למען ההעפלה, והיא עצמה גויסה לעזרת פליטי השואה שנתקבצו במחנות בדרום צרפת.
בתקופה הראשונה של חייה בארץ היו לה לא מעט קשיים של הסתגלות למשמעת ולנורמות של חיי קיבוץ אך אלה לא יכלו להערכתה ונאמנותה לרעיון הקיבוץ עצמו. היה לה לב גדול וכושר לאהבה שהשפיעה על כל הסובבים אותה, וערגה למשפחה שמצאה את אפיקה באהבתה לתמר ויהודית.
רותי לא מילאה תפקידים מוגדרים רבים ובכל זאת היתה תמיד מעורבת בחיי הקיבוץ ומילאה תפקיד חיוני בדרכה הלא-פורמאלית. אהבו אותה כי היה לה יחס מיוחד של כבוד לבני אדם וכוננות לתת מעצמה ומתבונת כפיה כמעט בלי גבול. יתכן ולא כולם הבחינו במוחה החריף, בחוש ההומור הדק והמהיר וביכולת הניתוח בעקבה אחרי המתרחש במדינה ובאזור.

מחלתה היתה אתה זמן רב והיא עמדה בה בעוז. בזמן האחרון כאילו חשה שזמנה קרב ואמרה שעליה לנצל כל רגע בקפדנות. וכנראה צדקה.