נולדה בפרנקפורט, גרמניה
עלתה ארצה בשנת 1949
נפטרה בקיבוץ חצור, ישראל

בתם של טרודה וקרל סלומון
אשתו של עמנואל ז”ל
אימם של רון ואיתי

קורות חיים

רות נולדה ב 4 לאפריל 1930, בעיר פרנקפורט – אמיין שבגרמניה, לקרל וטרודה לבית סלומון ולאחותה הילדה. המשפחה התגוררה בכפר מצפון מזרח לפרנקפורט בשם “פולדה”, בה היו למשפחה מפעל לבנים ומנסרה גדולה. המשפחה הייתה מבוססת מאד ותרמה שטחים רבים לעירייה המקומית, שבהם הוקמו מבני ציבור ובית קברות.

המשפחה הדגישה את ייחוסה הלאומי – גרמני על ידי שירות בתפקידים קרביים בצבא הגרמני בזמן מלחמת העולם הראשונה, והייתה על סף התבוללות, כאשר החג היחיד שנחגג באופן קבוע היה חג החנוכה (בדומה לקריסמס).

כל זאת השתנה עם עליית הנאצים לשלטון והתגברות האנטישמיות ומעצרו של אבא על ידי הגסטפו ב 1934. בעקבות אירועים אלו  עברה המשפחה לפרנקפורט, בה החלה רות ללכת לגן ובית ספר יסודי, בלווי כלבת זאב מאולפת, כהגנה מפני תקיפות על רקע אנטישמי.

ב-1937 עברה טרודה (אימה של רות) לאנגליה, בניסיון לטפל במחלת סרטן השד וב-1938, עם התגברות הנאציזם, נכלא אביה, קרל, בברגן-בלזן. אימה, טרודה שיחדה עו”ד גרמני נאצי והצליחה להבריח את אביה דרך הולנד לבריטניה. כך יצא שבמאי 1939 שתי הילדות, רות ואחותה,  שנותרו ללא אב ואם, הגיעו לאנגליה ברכבות שונות של ה”קינדר טרנספורט” לילדים יהודים. עקב כך, האחיות הופרדו.

רות, שנותרה ללא אימה וללא אביה, אשר נעצר על ידי הבריטים בחשד כי הוא מרגל גרמני, אומצה על ידי משפחה פרוטסטנטית אדוקה (קוויקרים), חשוכת ילדים מברטפורד שליד שפילד. שם, רות שהתה והתחנכה בחינוך פרוטסטנטי מחמיר שכלל הליכה שבועית לכנסיה וחגים כנהוג בכנסייה זאת. בהמשך זמנה באנגליה, רות זוכה למלגת הצטיינות וחולמת להיות רופאה.

לאחר מותה של האם ולאחר שחרורו של אביה ממחנה מעצר אנגלי, אחותה של רות, הילדה, חששה שרות תתבולל ולכן החליטה לשכנע את האב להוציא את רות מהבית הפרוטסנטי בו רות חיה ולהעבירה לבית יתומים יהודי מסורתי, למרות מורת רוחה של רות.

עם תום המלחמה ב-1948, חברה רות לתנועת השומר הצעיר בלונדון, ועימה הגיעה ב-1949, לקיבוץ א”י ג’ – הוא קיבוץ חצור. בעת שהותה בקיבוץ, היא פוגשת לראשונה את עמנואל, אשר נוסע בעקבותיה לאנגליה, במטרה לשכנע אותה ואת משפחתה להינשא לו ולעלות לישראל. ואכן, ב-1951 הם ממסדים את יחסיהם ומקימים בית בקיבוץ חצור.

ב-1953, נפטרת הילדה ממחלת הסרטן, ורות ועמנואל מגדלים את בנה יאיר עד הגיעו לגיל שנה וחצי.

ב-1958 מגיע רון ואחריו ב- 1960 מגיע איתי .

במהלך השנים חוברים אל  משפחת גורדון עוד ועוד אנשים יקרים ועמם בני משפחותיהם המגיעים לכוס תה אנגלי בשעה חמש, לבית קטן (56 מ”ר) עם 25 אורחים ומעלה.

רות מתמקדת במקצועות טיפוליים – סיעודיים, הכנת תבשלים מיוחדים לחולים (“דיאטה”), כסייעת לטיפולי שיניים, ואחרי לימודי גרונטולוגיה (הטיפול בגיל השלישי) באונ’ ב”ש, היא מפתחת קריירה בתחום זה שכולל הקמת מרכז יום לקשישים, הראשון בישראל במועצה האזורית באר טוביה, אותו היא מנהלת מעל חמש עשרה שנה. במקביל היא מסייעת בהקמת “בית הדר”, המשמש עד היום את המבוגרים בקיבוץ ואת המעון הסיעודי בקיבוץ.

עם פרישתה לגמלאות היא ממשיכה ללוות בהתנדבות טיפולים בקשישים ובצרכי הגיל המבוגר.

רות, יחד עם עמנואל, הייתם הורים לשניים אך בליבכם לעוד יותר מעשרה. הייתם סבים לחמישה נכדים ונכדות בליבכם כנראה ליותר מכפי שנדע. ואף זכית לתואר רב סבתא כשנולדה הנינה….

היית חברה ואחות, דעתנית ומלאת דאגה לשלומם של האנשים שאת אוהבת. תמיד דואגת למשהו טעים כשבאים לבקר (תה אנגלי משובח, עוגת גבינה נפלאה, לימונדה קרה, מגנום עוגיות ועוד). תמיד רוצה לתת יותר.

מלאה בסיפורי חיים וחכמת חיים שכוננו את המעורבויות שבתוכה.

אוהבים אותך וכבר מתגעגעים, המשפחה והחברים

יהי זכרך ברוך, ומצאי לך שלווה בעולמך החדש, יחד עם עמנואל ושאר אהובייך שכבר שם.

קטע לחליל סולו שרות אהבה והושמע בהלוויה שלה וגם בהלוויתו של  עמנואל.