נולד בקיבוץ חצור
נפטר בקיבוץ חצור
בנם של דניאל וג’ודי ברעם
אחיהם של שגיב ויותם
קורות חיים:
תומר ברעם נולד בבית החולים קפלן ב- 5 בדצמבר 1987 וגדל בקיבוץ חצור. בנם השלישי של ג’ודי ודני. אח צעיר לשגיב ויותם. נכד לקורט ז”ל ודורה בוקסבאום וללי והארי ברק, תינוק שקט שעשה הכל לפי הספר – מתנה אמיתית להוריו המאושרים.
תומר היה ילד שמנמן ושמח מאוד. בעל עיני תכלת מדהימות ושיער חום מתולתל. בגיל שנה וחצי ביקר עם משפחתו בדיסני וורלד ועדשת המצלמה הנציחה אותו רוקד על ספסל, חיוך מאוזן לאוזן מאיר את פניו והוא סופר- מאושר. בודהה קראנו לו, נזכר אחיו, בודהה קטן, צוחק.
בבית-הספר היסודי למד בנען. ילד נבון שהצטיין בפתרון חידות, שאהב כדורגל ושיחק בקבוצה בבני-עייש. ילד חברותי, ישר ושוחר צדק. כל כך חשוב היה לו הצדק, התעקש עליו, שמר. אך כבר אז, היה לעיתים מתכנס בעצמו, שוכב על הספה שקוע בעולמו, כרמז עמום לבאות.
ב”צפית” למד כי צריך, ואהב את הפנימייה. בעיות בחשבון הוא פתר בצורה מקורית ושונה, שלא מצאה חן בעיני המורה, אך לו זה לא היה ממש איכפת. הוא שיחק כדורעף, הקשיב הרבה למוזיקה שאהב, השתתף בכל הפעילויות, ובעיקר בילה עם החברים הרבים שהיו לו ושאותם החשיב והעריך מאוד.
כשהתגייס לצבא היה צריך ללכת ל”גולני”. אך תומר, בעקשנות אופיינית, החליט שזה לא מתאים לו, ויחד עם עוד כמה חבר’ה נשאר בבקו”ם שבוע. חברים מ”צפית” שהיו בפלס”ר שריון באו לבקרו ושכנעו אותו ללכת לשריון. הוא התקבל, עשה את המסלול הצבאי בפלס”ר, השתתף במבצע “עופרת יצוקה”, וכשהשתחרר היה זה כחלק בלתי-נפרד מקבוצת חברים טובים שהיתה איתו לאורך כל הדרך.
יומיים אחרי השחרור כבר טס לארצות-הברית ועבד בעגלות מכירה בקליבלנד. משם עבר לגור אצל הסבים בניו-יורק ונסע כל יום 3 שעות לעבודה. כך חסך כסף לנסיעה למזרח הרחוק. מארצות-הברית חזר לישראל לכמה שבועות ומכאן המשיך לאוסטרליה. יחד עם שני חברים קנה רכב וטייל 3 חודשים ברחבי היבשת הרחוקה.
מאוסטלריה טס לתאילנד, קמבודיה, לאוס ואנדמאן אך בעיקר טייל בהודו ובהימלאיה יחד עם חבר’ה מחצור, מ”צפית” וחברים מהצבא. תומר אהב לצלם. היתה לו עין טובה והוא חזר עם צילומים יפיפיים מהטיול. כמה מהם הגדיל ורק לפני ימים אחדים תלה אותם בחדרו.
לפני חודשיים חזר מהטיול ועבד בעבודות מזדמנות. בד בבד חלה נפילה שממנה לא הצליח להיחלץ. היו לצידו משפחה, חברה, חברים ועזרה מקצועית. תומר שיתף, היה מוכן לקבל טיפול, אך הסבל היה קשה מנשוא והוא בחר בדרך שאין ממנה חזרה.
כל כך קצרים היו חייו. כל כך מלאי הבטחה, כחידה שיש לפתור בצורה מקורית ושונה…
תומר, היום אמא רוצה לזכור אותך רוקד על הספסל, תינוק שמנמן ושמח. בודהה קטן, צוחק, שמצא לנפשו מנוחה.
באהבה באת לעולם ובאהבה נלווה אותך בדרכך האחרונה.
יהי זכרך ברוך.
