צביקה מדניקוב

29/03/1977
13/09/2020

נולד באוזבקיסטן
עלה ארצה בשנת 1979
נפטר בקיבוץ חצור, ישראל

 

בנם של אילנה ולאון
בעלה של נעמה
אביהם של יותם, איילה ונמרוד

 

 

קורות חיים:

צביקה נולד ב 29/3/77 באוזבקיסטן לאילנה ולאון. הגיע לארץ בגיל שנתיים וכשהיה בן 10 נולד אחיו רון.
מגיל צעיר ניגן בכינור בקונסרבטוריון בבאר שבע. אחר כך עברה המשפחה לתל אביב, שם למד בבית ספר היסודי א.ד גורדון ובהמשך בתיכון הנדסאים.
מגיל 14 היה פעיל בצופי ים ושם התפתחה אהבתו הגדולה לים ולספינות.
הוא עשה שנת שירות בצופי ים בקיבוץ פלמחים, התגייס לקורס חובלים, סיים את הקורס בהצטיינות, ושירת מספר שנים בקבע כמפקד בסטי”ל ובשייטת הסטילים.
אחרי הצבא, לימד שנים בבית הספר לשיט “דרך הים” בהרצליה.
במקביל למד הנדסת תעשיה וניהול ועבד שנים רבות באלביט בתחום השליטה והבקרה הימית. בשנתיים האחרונות עבד כמנהל פרוייקטים בתחום הרכב האוטונומי בג’נרל מוטורס.
במהלך שירות הקבע, פגש צביקה את נעמה, בתחילה הם גרו בחיפה, לאחר מכן 5 שנים בתל אביב, 5 שנים בביצרון ובששת השנים האחרונות השתקעו בקיבוץ.
הם הקימו בית משותף ונולדו להם שלושה ילדים מקסימים: יותם, איילה ונמרוד.
צביקה אהב לקרוא וללמוד והיה מסור מאד לעבודה.
אהב מאד לבלות עם המשפחה וחברים.
איש חכם ,ישר ואוהב עם לב רחב , תמיד מוכן לעזור לאחרים.
יהי זכרו ברוך.
דברים שכתבה נעמה:
צביקי שלי האהוב
הסלע שלי. הסקיפר שמנווט את הספינה שלנו. איך אפשר להמשיך לייצב את הספינה שאתה לא כאן להרגיע, להכניס את הכל לפורפורציות, לחבק…?
זה מה שמשך אותי אליך שרק נפגשנו בפעם הראשונה שם על היאכטה- ואני בכלל סובלת ממחלת ים. אז ישר לקחת אותי לקצה הסיפון ואמרת לי להסתכל על האופק ולנשום עמוק. אני מנסה לעשות את זה עכשיו אבל זה כל כך קשה בלעדיך.  עם העקשנות שלך, אבל כמו שאמר לי אחד החברים שלך עקשנות טובה שבסופה אתה מראה שזו הדרך הנכונה, לא ויתרת לי ותמיד המשכת לנסות לגרום לי להפליג בכל זאת. אז הפלגנו יחד אל החיים. ניווטנו יחד במים רגועים בדרך כלל. וכשהיו סערות הן היו יציבות בזכותך. אני מנסה לשמוע אותך עכשיו אומר לי שהכל יהיה בסדר והסערה תירגע ותחלוף. אני רוצה להיות לילדים העוגן שאתה בשבילי.
הייתי בטוחה תמיד שנזדקן ביחד. לא היה לי צל של ספק לגבי זה. היית החבר הכי טוב שלי, שותף, בן זוג ואבא לילדי.
אנחנו כבר כמעט 20 שנה ביחד ואני מוצפת זכרונות:
זוכר איך בהתחלה היית מחלק לי נקודות? אני זוכרת את הפעם הראשונה שאמרת לי שאתה אוהב אותי ומאז לא הפסקת להגיד את זה, את הצימר הראשון שלנו ברמות, את הפעמים הראשונות שבילינו יחד בדירה בחיפה, ובחדר שלי בקיבוץ. איך גררתי אותך אחרי לטרקים ברחבי העולם. המקומות הקסומים שבילינו בהם יחד- לוכמרה לודג בניו זילנד, ובסורטה בבוליביה, על שפת הנחל בטורקיה וזה עוד ממשיך. ואיך אתה ניסית להשאיר אותי בתל אביב אבל הפעם אני הייתי עקשנית יותר והצלחתי להפוך אותך לקיבוצניק.
אני זוכרת שהצעתי לך לא להתחתן ביחד במטבח שלנו בדירה בתל אביב. אז באמת לא התחתנו ותמיד הצחיק אותי שאנחנו רשומים כ “רווקים”. ואיך זה יכול להיות שעכשיו אני אלמנה? זה נשמע לי כל כך לא הגיוני.
צביקי, אתה אחד האנשים הכי חכמים ושכלתניים שאני מכירה. וזה שהמוח ככה בגד בך זה היה הכי קשה לראות. תמיד היית מלא סבלנות שלא הצלחתי להבין מאיפה אתה שואב אותה. בגלל זה תמיד היית מורה מעולה. השקט שלך, החיוך. אהבת כל כך לישון ובשבוע האחרון בבית זה כל מה שרצית לעשות. אהבת את החיים- ידעת להנות מהם, להתענג על הדברים הקטנים. זה כבר לא יהיה תענוג בלעדיך.
אני יודעת כמה דאגת לפרנס אותנו ושלא יחסר לנו כלום, תמיד התווכחנו על העוד שעה בעבודה פחות שעה בעבודה, למרות שידעתי שבויכוח הזה אין לי סיכוי. אהבת מאוד את העבודה, זה תמיד נתן לך סיפוק גדול, ולי קשה להודות אבל זה גם אחד הדברים שאני מעריכה בך כל כך- את הרצינות והמחויבות, ותמיד מפליא אותי איך אתה מסוגל לקחת כל דבר שמעניין אותך להפוך אותו מכל הכיוונים, לקרוא ולחקור עד שאתה מבין אותו עד הסוף. קראתי קצת מה שכתבו החברים שלך לעבודה עליך בכל כך הרבה הערכה וכבוד כלפיך.
תמיד אמרת לי שאתה גרוע בלבחור לי מתנות אז אתה לא נותן לי מתנות רק מביא לי פרחים, אבל נתת לי את שלושת המתנות הכי מדהימות שיש. ויש בהם כל כך הרבה ממך. הם מדהימים, ומיוחדים ומחזקים אותי. נימי שתמיד כל כך אוהב לחבק ולנשק לא פיספס הזדמנות אחת בכל השבוע האחרון שהיית איתנו בבית וכבר לא ממש היית אתה. אבל הוא נכנס לך לבין הידיים והתכרבל וחיבק ונישק ועל אף מצבך לא הצלחת להשאר אדיש אליו. ואולי ישארו לו פחות זכרונות אבל אני בטוחה שאת החיבוקים והנשיקות האלה יזכור הגוף שלו כל החיים.
לולי אמרה לי שזה זמן לא טוב שגם היא עולה לכיתה א’ ובדיוק אתה חולה. אמרתי לה שהיא צודקת זה קשה אבל שתזכור תמיד שאבא חגג איתה את העליה לכיתה א’ ובירך אותה בבוקר הראשון ללימודים. סיפרתי לה שלמרות שהרגשת ממש לא טוב באת למסיבה שלה בגלל שהיא הייתה לך כך כך חשובה והיית גאה בה. והיא בכלל לא שמה לב שאתה לא הרגשת טוב- כל כך חזק היית ואף פעם לא נתת לנו להרגיש את הקושי שלך.
וכמה אני גאה ביותמי שעם כל הקושי שלו בגלל שהוא מבין הכל, הוא מתגייס ועוזר ושומר על האחים הקטנים שלו. ודואג לשמור גם על מקומך במיטה… וישר מחשב ומוודא מי מקבל את הטלפון של אבא ומה נעשה עם המחשב והאוטו שלך. והיום כבר הכין מצגת לזכרך.
לאורך כל המחלה שלך הייתי תמיד אופטימית. זה ליווה אותנו ברקע אבל אתה התמודדת עם זה כאילו הכל בסדר ואף פעם לא רצית להגיד שאתה לא מרגיש טוב והמשכת כרגיל, כאילו כלום. הלכת לכל הבדיקות והתורים לבדך. כי אף פעם לא רצית להיות מעמסה, ומשם ישר המשכת לעבודה.  אבל לא הצלחנו להתחמק מזה וזה הגיע ובסערה מהירה. לפני חודש שהתעקשתי שנלך לראות את מטר המטאורים, ראיתי כמה כוכבים נופלים ובכולם הבעתי משאלה אחת: שזה יעבור לך כבר ושתהיה בריא. המשאלה שלי לא התגשמה.
ואתה אולי גם לא היית מסוגל לקלוט את זה ולקבל את זה. לא הצלחתי לדבר איתך על סוף חייך, אתה נמנעת מזה בתוקף. אני חושבת שפשוט כל כך פחדת להשאיר אותנו בלעדיך, שלא תוכל לדאוג לנו. אבל אמרתי לך את זה יום יום בשבוע האחרון. אל תדאג לנו, בזכותך אנחנו חזקים ויודעים לדאוג אחד לשני ויש פה כל כך הרבה אנשים שעוטפים אותנו ודואגים לנו. ואתה תמשיך לעשות את שלך ולדאוג לנו מאיפה שאתה נמצא עכשיו.
צביקי, אחד הדברים שאתה לא יודע לעשות זה לקבל עזרה, אבל בימיך האחרונים לא היתה  לך ברירה. זה השיעור שהיית צריך לעבור. למזלנו יש לנו מסביב משפחה וחברים נפלאים שלא מפסיקים לרגע להיות פה בשבילנו ועוזרים לנו לנווט את הספינה הזו. אני רוצה להגיד לכם שזה ממש לא ברור מאליו וזה מרגש אותי כל פעם מחדש. ואני אגיד את זה עוד אלפי פעמים אבל לעולם לא אוכל להרגיש שזה מספיק. תודה רבה. אתם באמת מדהימים. זכינו.
תישן לך עכשיו כמה שתרצה ברוגע, עטוף באהבה שלנו  ותמשיך לחייך את החיוך שלך אלינו.
תודה שחלקת איתי את השנים האלו.
אוהבת אותך תמיד.
דברים שכתב חברו אריאל:
אֲנַחְנוּ קְבוּצָה שֶׁרָצָה שָׁנִים
כָּל אֶחָד מְיֻחָד כָּל אֶחָד מַקְסִים
אֶחָד עִם לֵב זָהָב
אֶחָד רְצִינִי וּמְחֻשָּׁב
אֶחָד אִישׁ מַחְשְׁבִים
אֶחָד שׁוֹלֵט בַּיָּמִים
אֶחָד מְנַגֵּן מַנְגִּינוֹת
אֶחָד עִם דֵּעוֹת מוּצָקוֹת
וּצְבִיקָה, הוּא הַטּוֹב בָּעוֹלָם
הוּא זֶה שֶׁהֵכִיל וְשִׁלֵּב אֶת כֻּלָּם
אִם בַּגִּיטָרָה אִם בַּסִּירָה
אִם בַּפּוֹלִיטִיקָה אִם בְּמַדָּע
תָּמִיד מַקְשִׁיב תָּמִיד מֵבִין
תָּמִיד מַאֲזַן תָּמִיד מָרִים.
שָׁנִים בְּיַחַד כְּלוּם לֹא הִשְׁתַּנָּה
אוּלַי פָּחוֹת שֵׂעָר אוּלַי הַכֶּרֶס גָּדְלָה
סִפּוּרִים חֲדָשִׁים סִפּוּרִים שֶׁל מֵאָז
וּצְבִיקָה אָהוּב תָּמִיד נִמְצָא בַּמֶּרְכָּז.
וְאֵיךְ נְסַיֵּם אַתְּ זוֹ הַבְּרָכָה?
בְּלִי שֶׁתַּקְשִׁיב לָהּ? בְּלִי שׁוּם בְּדִיחָה?
אַח יָקָר דֶּרֶךְ צְלֵחָה
Cheers mate
שֶׁהָרוּחַ תִּהְיֶה בְּגַבְּךָ.

 

לחצו על התמונות על מנת להגדילן.
התחבר אל האתר
דילוג לתוכן