נולד בפלובדיב, בולגריה
עלה ארצה בשנת 1941
נפטר בקבוץ חצור, ישראל
בנם של ביאה וששון כלב
בעלה של נירה
אביהם של עפר, אורנה והדר
קורות חיים:
ביולי 1914, ימים ספורים לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה, בפלובדיב שבמרכז בולגריה, נולד אבא. אלברטו… משפחתו היתה ממוצא ספרדי ומנתה שלושה בנים ובת. אחיו השני נרצח במאורעות 1936 ושאר משפחתו עלתה ארצה עם גל העלייה הגדול מבולגריה והתיישבה בלוד. בבית הספר היה תלמיד מצטיין ובשל ציוניו הטובים קיבל פטור מרוב המקצועות, סיים את הבחינות אך כאב כל חייו על שלא אפשרו לו החיים ללמוד הלאה.
כשהיה בן 14 הצטרף לתנועה ועם תום לימודי הגימנסיה יצא להכשרה לקראת חיי השיתוף בקיבוץ. שנה לאחר מכן גויס להיות מזכיר ההנהגה הראשית. הוא המשיך לחיות במסגרת קבוצת ההכשרה ובשל החיים הקשים נפגע מצבו הבריאותי. הוא חלה בשחפת ולא יכול היה לעלות ארצה יחד עם חבריו הוא נשאר בבולגריה עד 1941.
שבוע לאחר כניסתה של בולגריה למלחמת העולם השנייה ורגע לפני סגירת שעריה יצא אבא את בולגריה בדרכו לישראל. חיי הקיבוץ החדשים היו פרימיטיביים וקשים, אבל החיים התוססים, שיחות הקיבוץ וההרצאות, ערבי התרבות והמוזיקה מילאו את נשמתו שסבלה מחוסר הפרטיות ומהחובה לבטל את עצמך ואת רצונותיך אל מול החלטות הועדות בכל נושא בחיים.
את דרכו בקיבוץ ארצישראלי ג’ החל בעבודת ניסור עצים לתנור שבמטבח, סלילת כבישים, קטיף בפרדס וכל עבודה עליה החליט סידור העבודה. מאוחר יותר החל לעבוד במסגריה ואחר כך נשלח לקורס נוטרים.
עם חלוף הזמן התהדקו קשריו עם אילנה והם זכו לקבל חדר משפחה, חצי “ליפט”. כל רכושם מיטת קש ושני ארגזי תנובה ששימשו כארון… עפר נולד בתחילת קיץ 1945.
אבא נשאר לעבוד במסגריה בראשון לאחר עליית החברים לקיבוץ חצור
וב- 1948 נשלח עם הילדים שפונו לחולון. בהחזרת הילדים מחולון לא זכה לטפל. שיחת הקיבוץ החליטה למנותו כגזבר. לקראת סוף קדנציית הגזברות נפרדו הוא ואילנה, והיה עליו לחזור לחצור. הוא נשלח לעבוד בהנהלת-החשבונות ורק לאחר התעקשות רבה חזר ל”אמן” והיה ממייסדי אבטחת האיכות שבמפעל.
ב- 1958 פגש את נירה ומסיבת החתונה נערכה בחדרם של אליס ונני.
ב- 1959 נולדה אורנה וב- 1963 הצטרפה למשפחה גם הדר.
ב- 1965 אושר למשפחה חופש והם עברו להתגורר בתל אביב, שם עבד בהנהלת החשבונות שבקיבוץ הארצי. לאחר חמש שנים שבו לקיבוץ. אבא חזר לאבטחת האיכות והמשיך לקרוא ספרות מדעית ולהשתתף בחוגים, קורסים, ימי עיון וכל מה שהעניק לו ידע. הוא בלע הכל והיה מאושר בעושרו הפנימי שהלך וגדל.
ב- 1980 גוייס שוב לפעילות בקיבוץ הארצי, וכשחזר הביתה לאחר שנים, טיפל בהכנסת מערכת תמחור ממוחשבת ל”אמן”. בצער רב עזב את העבודה ויצא לפנסיה לאחר גיל 70, אך תמיד ידע להעסיק את עצמו, ולא היה לו רגע דל.
ב- 1999 נפטרה נירה. הוא נשאר לבד, ובעקשנות הבולגרית שחתומה היתה בכל תא מתאיו, למד לחיות בגפו, לזקוף את גבו, ללכת הלאה ולדאוג לכל צרכיו… בחורף 2001 בגד בו גבו הזקוף. איש לא האמין שהוא יוכל שוב ללכת, אבל הוא ניצח… הוא ניצח אבל הזיכרון החל לתעתע בו וסבלו הנפשי על אובדן המילים היה לו קשה מנשוא. אבל הוא המשיך… לעשות וללמוד ולחזור זורח כולו מהרצאות אף שלא זכר מהן הרבה. שבוע לאחר שמלאו לו 90 החל גופו לבגוד בו… הוא נכנס ויצא מבית החולים, מרכז הבריאות ודיור מוגן אך המשיך לאחוז בחיים, בעקשנות… עד אותו יום שלישי, לפנות ערב… אבא, לבד במיטתו, תוך כדי קבלת חמצן ועירוי דם, שיחרר את ידו הקפוצה והפסיק לנשום…
בשקט ובאלגנטיות שהיו הוא..
אבא איננו, אבל הוא לעולמים כאן…