נולד בליטא 
עלה ארצה בשנת 1934
נפטר בקבוץ חצור, ישראל

בנם של אסתר ומאיר לבנובסקי
בעלה של רחל ז”ל
אביהם של יעל, ברוך ורפי

קורות חיים:

הוריו של אריה היו חקלאים בעיירה בליטא ומגיל צעיר למד אריה לעבוד את האדמה ולאהוב אותה. בהגיעו לגיל הגיוס גויס לצבא הליטאי והיה לקורפורל (רב טוראי). ב-1930 הצטרף ל”החלוץ” ועלה ארצה ב-1934.
נחלת יצחק על יד תל-אביב היה בימים ההם ריכוז של יוצאי ליטא (ויש אומרים שהם הקימו את המקום). אריה התקבל אל תוכם ואתם יצא לעבוד בבנין, בכבישים, בחקלאות, בכל עבודה מצויה… בזמן מאורעות 36′ וחוסר העבודה התגייס אריה עם חבריו לגפירים ולנוטרות ושמר על גבולות תל-אביב המתרחבת- בסלמה, גבעתיים ועוד. הוא הצטרף לאגודת השומרים ומטעמה שמר ברמת השופט ובעין השופט. האגודה הגתה את הרעיון להקים ישוב שישמש בית ובסיס לשומרים הנודדים וקיבלה שטח יפה על גבעה מול גבעת זיד. אריה נתמנה כאחראי לישוב החדש- פינת השומר, קראו לו. רחל וחברתה סיימו אז את לימודיהן בנהלל ונשלחו לעזור לרווקייה במשק הבית ובשאר עבודות. שם נפגשו אריה ורחל, התאהבו והחליטו לקשור את גורלם לחיים.
תוכנית פינת השומר לא הצליחה ואריה ורחל עברו לקבוץ א”י ג’ בראשון לציון ב-1945.
גבר צעיר היה כשהגיע לקבוץ בעקבות אשתו. גבוה היה, רחב כתפיים, איש עבודה, אבל כפי שהסתבר במשך הזמן, לא איש פשוט. אינדיבידואליסט היה, ספקן ומרדן, גאה וקנאי בדעותיו ולא בקלות קיבל את דרכי הקבוץ, יחד עם זאת היה בו החום, העממיות וההומור של התרבות היידישאית ממנה צמח.
מי ששמע אותו שופע בדיחות ומעשיות מן הפולקלור לא ישכח את זאת.
אבל הגורל התאכזר לו. ב-1956 קרה אסון טראגי לאשתו רחל. סימני המכה שספג אריה לא נמחה עד סוף ימיו.
הוא הסתגר בכאבו וכאילו כפה על עצמו בדידות וזרות. אריה התמסר כולו לילדיו ופחות ופחות היה מעורב בחיי החברה.
לפני שבע שנין שוב היכה בו גורל מר. הוא חלה במחלה קשה ואיבד את שתי רגליו. הוא החלים אמנם, אבל נשאר רתוק לכסא הגלגלים. הגלולה הייתה מרה אבל בתקופה זו של חייו התגבר וגילה את גבורתו האמיתית. ברגע שקיבל את כסא הגלגלים התחיל להתעמל כדי להגיע לכושר מלא בשימושו.
אריה נלחם על רצונו לעבוד ובא לעבוד בספריה. עיקר העבודה שהוטלה עליו היה לסמן את הספרים ולעטוף אותם בניילון. הוא למד את העבודה בקפדנות, התאמן בה, שלט על ידיו ונכנסה בו האמביציה לא רק לעבוד אלא גם לגדיל את התפוקה.
אריה לא רק עטף ספרים, הוא גם אהב את הספר וקרא בלי גבול- ספרות יפה, פילוסופיה, יהדות, פוליטיקה ועוד. הוא קרא באופן מעמיק ואהב להתווכח על תוכן הספרים.
בשנה האחרונה התחילה בריאותו להידרדר. למרות הקשיים הגוברים התעקש להמשיך להגיע לספריה ולעבוד. וכך המשיך עד לימים ספורים לפני כניסתו לבית החולים.
כשביקרו אותו שם, המילים האחרונות שאמר היו: “אני כבר עייף, אני כבר עייף מאוד…”
השאיר בת, יעל, הנשואה לרפי, שני בנים- ברוך ורפי, ושני נכדים.