בנם של רחל ולובקה
אחיהם של עודד ז”ל אלונה, גבי ואבישי 

קורות חיים:

יואש הספיק להיות רק נער- בהיר שיער, גבוה ורזה עם חיוך עליז ומבט רציני ותמה. נער, אדם בהתחלת דרכו.. יואש של זיכרונות ילדות: שובב וזללן גדול או קשוב שקוע בעולם של אגדה וסיפור. המבוגרים זוכרים: “עדין, טוב לב, עצוב קמעה, תמיד עם החיוך המבויש שלו, לא חופשי. תמיד רצה להיות בסדר.. שאף למשהו טוב מאוד, מושלם..” וזה התבטא גם בכך שהיה המסודר מבין הבנים של קבוצת איל, וקצת גנדרן שנהנה לעמוד מול הראי, ומשהתבגר לסדר בלורית לתפארת.
מגיל צעיר אהב לקרוא ובהמשך כל חייו לא הפסיק את הרומן עם הספרים. הכניסה לתנועה ולמוסד פתחה בפניו עולם חדש. אהב את הצופיות ואת הפעולות מכיוון שהיה סקרן ונהנה להשתתף בוויכוחים ושיחות הקבוצה. בכלל נעשה אכפתי מאוד מצד אחד מצד שני מתחילות שנות גידול השיער והבעיטה במוסכמות. זה היה קשה ליואש כי חי עם רגל בשני העולמות. הוא נתפס למוזיקה של בוב דילן שהפכה לאחת האהבות הגדולות. חי את המוסיקה גם בתוך החברה הקיבוצית.
תכונות שלו? בעל חוש הומור, יודע לעשות שמח, קצת עקשן, שומר על כושר גופני גבוה, חרוץ ופעלתן. לפעמים היה עושה רושם – “מתחתך”, מעשן סיגריה עם מין תנועת ראש אופיינית אבל הוא היה בחור פגיע ורגיש והרושם – וזאת גם אמר בשיחה עם חברים – היה הרבה פעמים הגנה עצמית.
ידידה כתבה עליו את הדברים הבאים: ” הכרתי את הדברים הנאים שבאופיו, נכונותו לבטא חיבה ועדינות. יואש אהב את החיים ואהב לחוש את כל ההנאות שהחיים מגישים לאדם. הוא היה האדם שופע האהבה והנפלא שפגשתי אי פעם.”

ופתאום היה חייל שפניו עטורי זקן ובסיום הטירונות – חניך מצטיין. מדברי חבר לצוות: “… מצאתי ביואש המון שובבות של ילדות; צוחק ומתבדח… הייתה בו מין קשיות עורף מיוחדת במינה… הוא היה מתרגש מכל דבר קטן- ‘שיהיה טוב’, ‘שנצליח,… תמיד עבד בקצב מטורף…”

בזמן הצבא השתדל יואש לשמור על קשר עם הבית והיה מתייצב לעבודה בשלחין ביום הראשון של ה”רגילה”. פעם אמר שכשהוא בצבא הוא מתגעגע הביתה וכשהוא בא הביתה הריהו מתגעגע לחבר’ה בצבא.
תמונה אופיינית בשבת: יואש יושב בכורסה בשמש, הפטיפון מנגן את דילן, בידו סיגריה או מקטרת והוא “תופס שלוה” עם ספר.

ה-7 באוקטובר 1973: מלחמת יום הכיפורים: “יואש ואני ביחד. זוחלים בחול; מנסים להבין ולעכל את המצב. אבל אין זמן לחשוב. חייבים להשיב אש. יורם רץ לנגמ”ש וחוזר עם רימונים. הם מתחלקים בין המעטים שעדיין מסוגלים לרוץ ולזרוק אותם… ולפתע יואש צועק: ‘נפצעתי ברגל’. יואש נשען בגבו על הטנק. רגליו הארוכות מושטות קדימה. מסתכלים על הרגל ולא רואים כלום. רוצים לחזור ולזרוק רימונים על המצרים הסוגרים עלינו יותר ויותר… ‘אבל יורד לי המון דם’. אנחנו מפשיטים את המכנס מרגלו, מול הנעל מבחינים בקילוח חזק של דם. יורם מוציא את התחבושת האישית ואנחנו חובשים אותו… רק שלושה עדיין נלחמים. כעבור דקה רק שניים… אני מסתכל אחורה; יואש עדיין נשען על הטנק, שקט, לא מדבר, לא זז…”